דניאל מורדו בן ה־39, יליד עפולה עילית, מוגדר כבעל CP קל (שיתוק מוחין). הוא עובד באחד המפעלים באזור, אך בשנה האחרונה נאלץ להיעדר מעבודה עקב מצבו הרפואי. לרגל היום הבינלאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שצוין בשבוע שעבר, חשוב לו להעביר מסר לכל אלו שמפחדים מהשונה. "אל תפחדו, זה לא מדבק וזה לא פוגע בכם, אני בדיוק כמוכם. לכל אחד יש את הקושי בתחום שלו".

דניאל מורדו. "המוגבלות היא לא אצלי, היא אצל אלו שלא מוכנים לקבל אותה" (צילום: שרון צור)

מורדו למד בבית הספר היסודי 'אלומות' בחינוך רגיל. הקשיים, הוא אומר, התחילו לקראת סוף חטיבת הביניים, אבל למרות זאת תמיד דאג להרים את עצמו ולא להבדיל אותו מהשאר. "בכיתה ז'-ח' עוד הייתי משתתף בשיעורי ספורט. אחר כך המצב החמיר, אבל אף פעם לא הראיתי להם שאני לא יכול. בריצת 2,000 למשל הייתי רץ מה שאני יכול ומה שנשאר עושה בהליכה".

על היחס שקיבל מהילדים הוא מספר: "היו כאלה שקיבלו אותי כמו כולם והיו כאלה שפחות, וגם המצב רוח היה בהתאם. היו רגעים שהייתי שמח יותר והיו רגעים שהייתי מתוסכל, אבל אמרתי לעצמי 'זה מה שיש'". הוא לא ויתר לעצמו והשתתף בחוגי בית הספר: "ציור, מלאכה, ספורט - מה שהייתי יכול הייתי עושה. לא הגבלתי את עצמי".

שירות התנדבותי לא עשה למרות שרצה, ומגיל 24 הוא עובד בעבודות שונות - רובן במפעלים, אך לא רק. "בכל העבודות שהייתי בהן המנהלים נתנו לי להרגיש שאני חלק מכולם, לא זרקו אותי בצד. אמרו לי 'אתה לא יכול לעשות את זה, אז בוא תעשה משהו אחר'. מה שהיה הייתי עושה, אולי קצת פחות מהר מהשאר אבל הייתי עושה", סיפר מורדו שמעריך מאוד את ההזדמנויות שניתנו לו עקב העובדה שלא כל מקום מוכן לקבל אנשים בעלי מוגבלויות.

למרות האופטימיות, הוא מביע כעס על המדינה שמבחינתו לא עושה מספיק עבור אנשים כמוהו. "להגיד שזה קל - אני אשקר, אבל אני תמיד מכריח את עצמי לצאת מהבית, להסתובב, הולך לחבר, חוזר למשפחה. אם לא הייתי עוזר לעצמי, כנראה שהייתי נופל כי המדינה בטוח לא היתה עוזרת לי. מבחינתם נותנים לך את הביטוח לאומי וזה מספיק", הוא אומר ומספר גם על רגעי השבירה במהלך הדרך, "היו רגעים כאלה, יותר בסביבות גיל 18 כשפתאום כל החברים שלי התגייסו ועבדו ואני נשארתי בבית. לא היה זמן להיות כולם ביחד וזה שבר אותי, אבל בכל זאת יצאתי מזה, לא נתתי לעצמי לשקוע".

למורדו חשוב לציין גם את הקשר עם משפחתו שעוזרת לו להתמודד עם המצב. "המשפחה תמיד תמכה בי. יש לי שלוש אחיות, שתיים מהן גם כן מוגדרות כבעלות CP. הקשר בינינו טוב מאוד. בסוף רק המשפחה נשארת, החברים מתפזרים", הוא אומר.

כרגע העיסוק היחיד של מורדו מבחינה מסגרתית זה במועדון של 'איל"ן', אליו הוא מגיע פעם בשבועיים. הוא נזהר להגיד את המילה 'מוגבל', כי מבחינתו זו רק סטיגמה. "המוגבלות היא לא אצלי, היא אצל אלו שלא מוכנים לקבל אותה", הוא אומר ומספר על חוויה לא נעימה, "הסתובבתי יום אחד בעיר ועברו לידי אמא וילד. הילד הסתכל עליי והתחיל לשאול את אמא שלו שאלות שבתגובה דחפה אותו קדימה והאיצה בו להתקדם כי אנשים פוחדים מהשונה. אז קראתי לה ואמרתי 'למה את מחביאה את המציאות ממנו'. פניתי לילד ואמרתי לו שישאל אותי מה שהוא רוצה. הוא התחיל לשאול למה אתה נראה ככה ולמה אתה הולך ככה . אז עניתי לו על הכל והסברתי לו".

התקווה, הוא אומר, היא שכל היחס הזה ישתנה. "שלא יסתכלו עלינו כמו על מפלצות. כשרואים בנאדם מוגבל, אומרים מפלצת. עבדתי בבית הספר ניר העמק והיו מביאים לשם ילדים עם CP. הילדים הרגילים היו מסתכלים עליהם כעל משהו שונה, אבל לאט לאט לימדתי אותם לעזור להם ולהתייחס אליהם באופן שווה".

גם לבעלי המוגבלויות עצמם יש לו מסר נחרץ. "אין דבר כזה מגבלה. מגבלה נמצאת רק כשיוצרים אותה. אם אני אגיד 'אני אפול', אז אני אפול. אבל אם אני אגיד 'אני יכול לעשות, אז אני אצליח לעשות כל דבר'. אל תשבו בבית ותיכנסו לדיכאון. צאו החוצה, תדברו עם אנשים, יש עולם בחוץ. צריך להודות על מה שיש, למרות שזה קשה".

מורדו הוא בהחלט בחור אינטליגנט שמצליח לחדור ללב ולהעביר את המסר שמוגבלות אינה דבר רע. את המסר הזה הוא היה שמח להעביר בסדרת הרצאות כדי להגיע לעוד ועוד אנשים. "הייתי מאוד רוצה, אבל אני לא יודע איך להתחיל בזה ומי יכול לתת לי את הבמה".

החלום הגדול שלו זה להקים בית בישראל. "המטרה שלי היא למצוא בת זוג ולבנות בית. אל תיתנו לשום דבר לעצור אתכם", הוא מסכם.

חברת מועצת העיר נגה שרון שפועלת רבות עבור אנשים עם מוגבלות אמרה השבוע: "אני מכירה את דניאל. הוקסמתי מהאישיות שלו, יכולת ההתבוננות שלו ומהצניעות שלו, אבל גם מהבדידות. שגבר בגילו מחפש ומנסה ליזום קשרים חברתיים ונתקל במשוכה מאוד גבוהה, זה באמת נוגע ויש לי רצון עז לחבק את האנשים האלה וליצור איתם איזה התערבבות בקהל הרחב. אני חשה שאני חייבת להיות פה עבור האנשים האלה בכדי שכן ישלבו אותם בחברה".