מאיר ז'נו (61) מנצרת עילית הוא דמות מוכרת מאוד בעיר. רוב האנשים מכירים אותו מהאירועים המשמחים שהוא עושה לילדיהם אות לבני משפחותיהם, אבל לא כולם יודעים כי זה שנתיים וחצי שהוא מתנדב בבית העלמין בעיר. כך הוא מנווט את חייו בין שני קטבים: מצד אחד הוא נוגע בעצב ובכאב ומצד שני הוא נוגע בשמחת החיים.

מאיר ז'נו. אחי קרא לי (צילומים: שרון צור)

ז'נו, נשוי לשרה ואב לחמישה, הוא עובד עירייה לשעבר, בעל עסק עצמאי להפעלת אירועים ובן למשפחה מוכרת מאוד בעיר. לפני שנתיים וחצי נפטר אחיו הבכור מוריס, דמות מוכרת ואהובה בנוף הנצרתי, והשניים היו קשורים מאוד אחד לשני. "בסיום השבעה, לילה אחד התעוררתי עם זיעה קרה וצעקתי מתוך שינה. חלמתי שאחי קרא לי ואמר לי להגיע לבית העלמין כי אף אחד לא בא לבקר אותו, וביקש שנשמור אחד על השני. זה היה ממש סיוט", הוא משחזר.

למחרת בבוקר הוא קם עם החלטה שהוא הולך לבית העלמין. "ישבתי כל היום ליד הקבר של אחי מוריס והתפללתי, ככה מהבוקר עד הערב במשך כמה ימים. אחרי כמה ימים ניגש אליי הבחור שמספיד את המתים, שלמה אבגי, ושאל אותי למה אני נמצא פה כל היום. סיפרתי לו והוא אמר לי 'אם אתה כבר פה בוא תעזור לי בכמה דברים", מסביר ז'נו.

כך החל לסייע לאבגי בדברים הקטנים, עד שהגיע לעירייה לרכזת המתנדבים, חתם על הטפסים הנדרשים והחל להתנדב באופן רשמי במקום. בעוד שמתנדבים אחרים מגיעים פעמיים בשבו, ז'נו החליט שהוא מגיע בכל יום לבית העלמין. "אני מגיע משעות הבוקר המוקדמות, אחרי שאני טובל במקווה כדי להיות טהור ולכבד את המתים, ואחר כך אני נשאר עד ההלוויה האחרונה. יש ימים עם הלוויות בודדות ויש ימים שיש הרבה הלוויות אז אני נשאר. ככה אני עושה בכל יום בשבוע כולל יום שישי, בדרך כלל באמצע השבוע זה עד שעות אחר הצהריים", הוא מסביר.

מקרים מרגשים

ההתנדבות דורשת ממנו להיות בכל מקום בעיר שבו מישהו מת. הוא מגיע לבתי אבות כשצריך ולבתים פרטיים, ולא פעם נתקל במראות קשים מאוד. "זו התנדבות לא פשוטה בכלל", הוא מודה, "מגיעים לבתים בהם אנשים התאבדו ואני מסייע להוצאת גופות. רואים כל מיני מקרים קשים. זה לא מסתיים בזה שאנשים נפטרים רק בגלל זקנה".

במהלך התנדבותו קבר במו ידיו גם את חברו הטוב, עובד גרינפלד ז"ל, שנפטר מדום לב. "עובד היה כמו אח בשבילי. כשעובד נפטר הייתי כבר מתנדב. זה היה קשה מאוד נפשית. אני לא מאחל לאף אחד סיטואציה כזו. אני כל הזמן נתקל באנשים שאני מכיר ונפטרו או במשפחות שאני מכיר וזה כואב, אבל עובד היה ממש כמו אח וזה קשה מאוד".

במהלך ההתנדבות נתקל מאיר בכל מיני מקרים מרגשים. "יום אחד כשרחצתי מת מבוגר ראיתי על ידו טבעת נישואין. ניגשתי לאשתו ונתתי לה אותה. היא התרגשה מאוד, בכתה ואמרה שזו מזכרת של 40 שנה", הוא מספר, "בפעם אחרת מצאתי על אחד הקברים ארנק עם הרבה כסף, מסמכים וכרטיסי אשראי. חיפשתי את האשה שזה אבד לה ומצאתי אותה. היא רצתה להודות לי ואפילו לשלם, אבל הסברתי לה בנימוס שאני עושה את מה שמוטל עליי ולא רוצה ממנה כלום. היא הגיעה עד ראש העיר וזימנו אותי ללשכה כדי להודות לי, בשבילי זה משהו שמובן מאליו שאעשה".

פעם אחת הוא דאג לתרומות להקמת מצבה לאדם שלא היה לו כסף, ובפעם אחרת דאג למניין לקדיש. "אני שליח, אני עושה מה שצריך לעשות", הוא אומר בצניעות, "יש פה צוות מצוין שעושה עבודת קודש".

ז'נו. "יש פה צוות מצוין שעושה עבודת קודש"

עצב לצד שמחה

ז'נו מודה כי אכן מדובר בהתנדבות קשה מאוד, אבל יש סיפוק בצדה. "שמירה על כבוד המת זה אחד הדברים החשובים ביותר שצריך לעשות, זה לא פשוט ואנשים רבים לא מבינים איך אני עושה את זה ועוד בהתנדבות, אבל אני עושה את זה מכל הלב, זו זכות גדולה. בסוף כל יום כזה אני הולך הביתה, מוריד את הבגדים מיד לכביסה, מתקלח, אוכל וממשיך את היום".

ואיך היום הזה ממשיך? בדרך כלל בהפעלות לילדים - עד כמה שהמעבר נשמע קיצוני. "אני מסיים את היום עם המתים ועובר מיד לחיים ועוד איזה חיים - לשמח ילדים, לשמח קשישים, שיהנו מכל רגע. גם היום שימחתי ילדים באירוע אחרי פעילות של כמה שעות בבית העלמין. ככה זה בעולם הזה - פעם שמחה ופעם עצב".

ז'נו מתנדב במקומות נוספים, ודואג בכל יום לתת מעשר לפחות פעם ביום. "מה שיש לך תדע גם לחלוק", הוא אומר, "זכיתי שיש לי אשה יקרה שמבינה את הצורך שלי לעשות את זה והיא מפרגנת ללכת ולעתים היא גם מצטרפת, זה לא מובן מאליו".

ז'נו קורא גם לאחרים לבוא ולהתנדב. "אני חושב שכל אחד יכול וצריך להתנדב, זה משהו שצריך להגיע מהלב ולעשות את זה על הצד הטוב ביותר. תעשו לעצמכם מטרה להתנדב ותגיעו, זה ייתן לכם סיפוק אדיר", הוא אומר ומייחל רק לדבר אחד, "בכל בוקר שאני קם אני מבקש שהנקברים יהיו מבוגרים מעל 90. כואב הלב לקבור צעירים וילדים", הוא מסכם.