משחר ילדותי חונכתי על קדושת יום הכיפורים. לימדו אותי, כמו את רוב רובו של העם, שזהו יום של עינוי הדין והנפש, יום של צום ושל חשבון נפש. זה אומר לבוא חשבון בעיקר עם עצמי ולחשוב אם פגעתי ועוויתי. ואם כן - לא להתבייש לבקש סליחה.

את יום הכיפורים הראשון שלנו בחו"ל העברנו בבית כנסת רפורמי שהיה קרוב למקום שבו התגוררנו. ג' בפעם הזאת היה בבית.

המחשה: shutterstock

בערב יום הכיפורים לבשנו חג, הלכנו עם הבנות לשמוע את קול נדרי ולהעביר את תחילת הצום עם כמה מחברינו לשגרירות. לאחר התפילה יצאנו לחצר הגדולה שהקיפה את בית הכנסת, שהיה מאובטח במאבטחים חמושים, ודיברנו על הצום: מי צם ולמה, איך הולך ואיך זה מרגיש וגם על נושא הסליחות.

ואז, באחת, חזרה אליי תמונה מבית שכניי בבית ילדותי. אבי המשפחה היה איש גבוה ויפה תואר. הוא היה הניצול היחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, ולאחריה עלה לישראל והקים פה בית ומשפחה. מצבה הכלכלי של המשפחה היה סביר, לא מעבר לזה.

מעולם לא התקיימו שם סעודות פאר, למעט ביום אחד בשנה: ביום הכיפורים. אז היו מגיעים לביתם כל ילדי השכונה וממתינים. לקראת הצהריים היה האיש מטפס על סולם, מוציא מהמדף העליון בארון קופסה גדולה סגורה, שבתוכה, כבר ידענו וציפינו לזה, הייתה רכבת חשמלית, כזאת של פעם. הוא היה מוציא את הרכבת, מצמיד את הקרונות זה לזה, נותן את האות, והרכבת הייתה מתחילה לנסוע על הפסים, וכולנו מצטרפים למשחק. בזמן הזה אשתו הייתה מכבדת אותנו בכל טוב.

"תאכלו", היו מפצירים בנו. במוצאי החג היה מחזיר את הרכבת לקופסה ומעלה אותה שוב לארון, עד ליום הכיפורים הבא. 

"למה אתה עושה את זה?", שאלתי אותו פעם, בתום של ילדים. "אתה לא פוחד שאלוהים יעניש אותך?".

"הוא כבר העניש", נעץ בי את עיניו הכחולות, שבאותו היום היו חסרות הבעה.

"אבל הוא לא יסלח לך על המעשה הזה", התעקשתי.

"לא צריכים לסלוח לי. אני לא צריך לבקש סליחה, אלא ממני אמורים לבקש סליחה, וזה אני שצריך לסלוח", השיב במשפט שמאז נשאר חקוק בזיכרוני.

משום מה, ולהבדיל אלף הבדלות, ביום הכיפורים ההוא, כשאנחנו רחוקים מהמשפחה ומארצנו, בעודנו מנהלים את שיח החברים בבית הכנסת, נזכרתי ברכבת, באיש ובמשפט. זאת הייתה הפעם הראשונה שחשבתי שאולי באמת לא רק אני אמורה לבקש סליחה אלא אמורים גם לבקש ממני, ככל שהדבר יישמע יומרני ואפילו חצוף. ככל שעברו השנים התחושה הלכה והתגברה. לקראת יום הכיפורים הזה, במבט לאחור, אני מעיזה גם לומר את הדברים בקול, לא להשאיר אותם עוד בתוכי.

סליחה ממני על שנים רבות שבהן הייתי על תקן "אשתו של" ולא עומדת בפני עצמי. על שהציבו אותי במדינה זרה וקרה רק כדי לשמש מלווה לבעלי מתוך ידיעה שזה חלק ממה שיקנה לו את השקט לפעול בעבודתו המסווגת והמסוכנת.

סליחה ממני על שבתוקף הנסיבות ויתרתי על הקריירה ועל לימודי תואר שני. על שוויתרתי על חלומות של התפתחותי המקצועית שלא יכולתי לממש אז.

סליחה ממני על שאולצתי לשקר למשפחתי, לחברים קרובים ואפילו לעצמי. לשקר זה דבר נורא, אבל במקרים מסוימים ידעתי שאם אגיד דברי אמת, אסכן את ג' ואת המדינה.

סליחה ממני על שנות הבדידות. על שנים שבהן חלקתי רק עם עצמי רגעים של שמחה ועצב.

 סליחה ממני על שדיכאתי שנים רבות את הנשיות שלי, דווקא בזמן שהייתה במלוא עוצמתה. משום היותי אישה שבעלה היה רחוק ממנה ימים רבים כל כך בגלל עבודתו. 

עם זאת אני לא מתחמקת גם מאותם אלו שעליי לבקש סליחה.

סליחה מג' על רגעים של בכי וכעס. על שלמרות שבחרתי והסכמתי ללכת אחריו לארצות לא זרועות, לא אחת הכבדתי עליו והטחתי בו מילים קשות על מצבים שלא בהכרח היו תלויים בו אלא במשימות שהוטלו עליו. על שלפעמים במקום להכיר בטוב שהביא בחרתי להסתכל על חצי הכוס הריקה.

 סליחה מבנותיי, על שלעתים נכחו ברגעי שבירה שלי בשנות הבדידות והמרחק. ולהפך - על שלא אחת הסתרתי מהן את הקושי כדי להגן עליהן, וכך לא הבינו לפעמים את ההסתגרות שלי בתוך עצמי.

סליחה מעצמי - על שאולי לא נלחמתי מספיק כדי לממש בכל זאת את החלומות. על שהרשיתי לעצמי להיות יותר מדי זמן במקום של הטחת אשמה על אחרים, של שקיעה בתוך רגעים של כעס ושל "מגיע לך - כי את הסכמת לזה".

לכל יום כיפורים יש תפילת נעילה שלו ומוצאי חג, ולאחריו חוזרים לימי החול והשגרה. גם כמי שאיננה דתייה, ואפילו לא מסורתית, לפי ההגדרה המחמירה, בכל שנה אני מקפידה ללכת לבית הכנסת לתפילת הנעילה עוטה שביס, מקשיבה לקול החזן, מחכה לתפילת "אבינו מלכנו", ושרה עם החזן והקהל: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ", ואז מחכה לתקיעת השופר.

קשה להסביר זאת בהיגיון, אבל בכל שנה מחדש אני מוצאת את עצמי מתרגשת עד דמעות בזמן הזה. אני יודעת שככל בן אנוש ביום שלמחרת אחזור לסורי: מצד אחד אמשיך לעשות מיני דברים ומעשים מרגיזים ואולי פוגעים שלאחריהם אחשוב שאולי לא צדקתי ופגעתי, ומצד שני יהיו דברים שיביאו אותי לחשיבה של "שתו לי, אכלו לי".

לבקש סליחה זה לא דבר קל. זה מעשה שדי מנוגד לכללי ההיגיון של האגו האנושי. ובכל זאת, השנה נפל משום מה הדבר: אני מעיזה לבקש את הסליחה. אבל לא פחות מכך, אם יש מי שמבקש ממני סליחה, אז שידע: אני לא כועסת עוד, אני סולחת. אני ממשיכה קדימה לאור הזיכרונות הטובים והרעים, אבל בידיעה שהגם שאני סולחת, אני לא שוכחת.