יש לי שכנים מחבר העמים. זוג מבוגר שמדי פעם אני לוקח אותם לנסיעות קצרות. בדרך כלל לקופת חולים.

ביום ראשון האישה מתקשרת אליי. "יוסי, אתה פנוי ביום רביעי לקחת אותנו לאירוע? אבל זה ייקח כמה שעות".

"כן, בטח", אמרתי.

"אנחנו נוסעים למושב עינת ליד ראש העין. נהיה שם שעה וחצי, שעתיים ותחזיר אותנו הביתה לירושלים".

כשהיינו ילדים, אמא שלי תמיד אמרה לנו לא לאכול כלום כיש אירוע בערב. וזה הפך לחוק. אז לא אכלתי בכלל כל היום.

יוסי משה, סיפורים מהמונית. צילום: יואב דודקביץ'

יום רביעי הגיע. שמחתי שיש לי עבודה מסודרת.

בערב אנחנו נכנסים למונית ונוסעים. בדרך היא ובעלה דיברו, או יותר נכון התווכחו, על משהו. הבנתי שזה משהו שקשור לאמא שלה.

שאלתי אותה אם הכל בסדר והיא אמרה שכן ושאמא שלה תגיע באמבולנס לאירוע.

אמרתי לה, "חבל, הייתי לוקח אותה".

אמרה לי, "יוסי, אתה בחור טוב אבל אין מקום פה לאמא. אמא צריכה לשכב".

"אני מוריד את הכיסא וזה כמו מיטה", הצעתי.

"אל תדאג, אמא תחזור איתנו", היא השיבה.

מתחיל להחשיך ואני נוסע לאט כי הדרך חשוכה ולא נעימה. לפי הווייז אנחנו עוד חמש דקות מגיעים. ואותי מעניין רק האוכל. אם יש שם אוכל טוב. 

הגענו לאולם בתוך הקיבוץ. רציתי להחנות את המונית. האישה אמרה לי, "לא פה, עוד ישר". 

המשכתי לנסוע לתוך יער קטן וחשוך עד שהגעתי למקום שנראה כמו לול תרנגולות.

לא היו שם הרבה מכוניות והמקום נראה מאוד מוזנח. אמרתי לעצמי, יוסי, אוכל טוב אין פה. הורדתי אותם והם התקדמו לכיוון האנשים שחיכו.

כל האירוע נראה לי ממש מוזר. איפה המוזיקה? איפה קבלת הקהל? תוך כדי ניסיון להבין מה קורה פה, הגיע אליי ילד. שאלתי אותו מה קורה פה ואיפה האירוע. 

הילד אמר לי, "יש אירוע, אבל סבתא עדיין לא הגיעה וכולם מחכים לה".

חשבתי בליבי, איזה יופי. משפחה לא דתית אבל כולם מחכים לסבתא. לא מתחילים עד שהיא מגיעה.

באותו רגע נכנס אמבולנס פרטי. הילד אמר לי, "הנה, סבתא הגיעה". כולם היו סביב האמבולנס. כמובן שאני שמרתי על מרחק וגם הילד החמוד נשאר לידי. 

הדלת האחורית של האמבולנס נפתחת ומתוכו הוציאו מיטה ועליה שוכבת הסבתא. הבחנתי במשהו מאוד מוזר. הסבתא הייתה מכוסה. וכמה נשים התחילו לבכות.

"תגיד, מה קרה לסבתא? למה היא מכוסה?", שאלתי את הילד. 

"היא מתה אז היא מכוסה", ענה לי הילד בקול רגוע.

"מתי היא מתה?".

"שלשום", הילד אמר.

"ומה עושים פה? זה בית קברות?".

"לא", אמר הילד, "פה שורפים את סבתא. יש לזה שם למקום הזה. אבל אני לא זוכר אותו".

"אתה צוחק עליי, נכון, ילד?", שאלתי.

"ממש לא", הוא השיב. "לפני שנה סבא נפטר וגם שרפנו אותו פה. שורפים פה את הגופה ושמים בכד. חלק הולך לים וחלק נשאר בבית בתוך כד".

לא יכול להיות שיש מקום כזה בארץ, חשבתי. כנראה זה לא חוקי. זה מזכיר לי את גרמניה. פתאום נזכרתי שהיא אמרה שסבתא תחזור איתנו. פתאום הרגשתי שיש לי בחילה.

"עכשיו זה ייקח בערך שעתיים עד שזה יהפוך לעפר", הסביר לי הילד. 

אילוסטרציה. צילום: shutterstock

כעבור שעתיים מצמררות כולם יצאו החוצה. השכנה עם הכד ואמא שלה בתוכו.

זהו, חוזרים לירושלים הביתה. אמרתי "שמע ישראל" ונכנסנו למונית.

התחלתי לנסוע, השכנה שלי מדברת לצנצנת שזה עכשיו האמא שלה, ואני מתפלל לאלוקים שיסלח לי, שלא ידעתי, שאני מצטער. והפחד הגדול לא לתת ברקס. שסבתא לא תשפך לי בתוך המונית שלי.

בשעה טובה הגענו. הורדתי אותם, אמרתי "תודה" ועליתי מהר הביתה. רציתי לספר לאישתי. אבל היא כבר הייתה רדומה.

נכנסתי לישון. השעה הייתה מאוחרת, כמעט חצות. איך שנרדמתי מצלצל הטלפון הנייד שלי. שיחה ממספר חסום.

"מי זה?" אני שואל בקול חצי רדום.

"איתוראן".

"מה קרה?"

"אתה ברכב?"

"לא, אני בבית".

"הדלת של הרכב שלך פתוחה, אתה יכול לבדוק?".

ירדתי למונית. ואני מסתכל - הכל סגור.

"איתוראן, הכל בסדר", אמרתי להם.

"מוזר. זה מראה שהדלת שלך פתוחה".

"סגורה. הכל סגור. אני ליד הרכב", השבתי וחזרתי למיטה. 

אחרי שעה שוב הטלפון הנייד מצלצל.

"מי זה?"

"זה איתוראן. אתה בתוך הרכב?"

"לא. אני ישן ואתם הערתם אותי", אמרתי בעצבנות. 

"מצטער אבל קיבלנו התראה שהרכב שלך עם דלתות פתוחות ושאין מצבר עכשיו".

ירדתי לרכב לבדוק. בדקתי. הכל סגור. המצבר בסדר. חזרתי לישון, ושוב, אחרי שעתיים, מצלצלים מאיתוראן.

"טוב, תפסיקו, יש לכם תקלה במחשב, הרכב שלי בסדר. תעזבו אותי. יש לי עבודה מחר", אמרתי וניתקתי. 

אותו דבר בדיוק קרה לי גם ביום שלמחרת, בדיוק באותן שעות לילה. חשבתי שזה קשור לנשמה של הסבתא. שהיא ברכב. ממש פחדתי.

התקשרתי לקרוב משפחה שלי, חכם אהרון. הוא רב מקובל. יש לו ישיבה בנחלאות של מקובלים.

סיפרתי לו את כל הסיפור עם הסבתא בתוך הכד. ומה שקורה עם המונית שלי בלילה. 

חכם אהרון אמר לי שאני חייב לעשות תיקון ברכב. אמרתי לו שהרכב חדש ועל איזה תיקון הוא מדבר. "לא תיקון כזה", הוא הסביר לי, "תיקון רוחני". 

במוצאי שבת נסעתי אליו לנחלאות. באו 12 איש, כולם לבושים לבן.

חכם אהרון אמר לי לקרוא כמה פסוקים וכולנו יחד קראנו אותם.

"זהו", אמר לי חכם אהרון, "יש תיקון לך ולמונית. עכשיו רק תתרום קצת כסף, והכל יבוא על מקומו בשלום".