יומיים לפני שאנחנו חוגגים יום נישואים, אתם חוגגים. ותמיד 26 שנה מעלינו.

ואני מתבוננת בכם. באהבה שלכם. בנישואים שלכם.

אני אמורה לכתוב בעיתון שאתם זוג מושלם, אבל מה לעשות שאתם לא הזוג הזה נוטף הדבש והמתיקות שאני שומעת לפעמים חברות מספרות על הוריהן.

אתם שני הרי געש ממש לא רדומים. וגם ביני וביניכם (במיוחד כשהייתי צעירה) ידענו לא מעט פיצוצים ולפעמים אפילו חשבתי (בחוצפתי) שאני יודעת יותר טוב מכם מה נכון ואיך נכון לחיות.

במבט הזה יש שיחה שלמה שרק שניכם מבינים | צילום: האלבום המשפחתי

והשנים עוברות, והשבוע שוב חגגנו, אנחנו ואתם, יום נישואים.

וחשבתי על מה שלימדתם אותי על חיי הנישואים ועל החיים יחד.

אתם, ההורים שלי.

× × ×

התחתנתם צעירים. הייתם תמיד צעירים מרוב ההורים שסביבי. בניגוד להורים אחרים אתם תמיד הייתם יותר אופנתיים ממני (אמא עם תכשיטים ענקיים וצבעים בשיער, ואבא עם משקפיים שמזהים מקילומטר), יותר פרועים ממני (עברתם למדבר, חזרתם לעיר, התפטרתם, פתחתם עסק, אבא הלך ללמוד בגיל 50 כי התקף לב זה משהו שמשנה את הנשמה). 

ולפעמים הרגשתי קצת כאילו אני המבוגרת.

אבל בתוך זה למדתי משהו חזק. למדתי שהורים הם אנשים. שגם לכם יש חלומות, שגם לכם יש חיים שאתם לא מוכנים לוותר עליהם, ושזה בסדר. כי החיים לא נגמרים כשמתחתנים. הם רק מתחילים.

× × ×

אני ראיתי הורים שמתחבקים וגם מתנשקים (וכשהייתי קטנה זה היה מגעיל) ולמדתי שיחסים זה עבודה.

לימדתם אותי שזוגיות היא לא משהו דומם, היא רוגשת והיא גועשת והיא צריכה לקבל את הזמן שלה.

שגם אם יש ילדים צריך לשמור על זמן בשניים. 

למדתי את זה כששמעתי אתכם מתלחשים והבנתי שיש לכם את הסודות שלכם, את הדברים שאמרתם רק זה לזה.

וכשראיתי מדי פעם את המבט שבו הוא הביט בך היה לי ברור שהיה במבט הזה שיחה שלמה שרק שניכם מבינים, ולאף אחד אחר אין כניסה אליה.

ולמדתי מכם שלפני שאנחנו הורים, אנחנו זוג.

וזוגות שטוב להם הם הורים יותר טובים.

לימדתם אותי שזה בסדר לריב. שזה חלק מהחיים (בדירה הקטנה זה היה בלתי אפשרי לשמור על "לא לריב מול הילדים"), אבל למדתי מכם שגם כשרבים צריך לכבד.

ויש דברים שלא אומרים גם כשכועסים כי מילים קשות משאירות צלקות על הנשמה להרבה שנים.

ולימדתם אותי שזה בסדר לבקש סליחה ממי שאוהבים. כי לפעמים גם כשאנחנו מתכוונים לטוב אנחנו פוגעים. בלי כוונה. בלי לשים לב.

וסליחה זו מילה חשובה, בייחוד כשהיא באמת באה מעומק הלב. באה מאהבה.

לימדתם אותי שלא צריך לחשוב אותו דבר או להיות אותו דבר, כי זה כל הקסם בזוגיות, שאתם שונים.

שכל המיוחד בזוגיות זה כששני אנשים שונים, ממש שונים, ממקומות שונים ועם אופי כל כך אחר, מוצאים את המשותף שלהם. בונים יחד, שומרים יחד. דואגים יחד.

ומתוך הדאגה למדתי על איך כששני אנשים באמת אוהבים אז הם יכולים הכל. הם יכולים יחד לעמוד מול משברים, מול קשיים, מול אובדן ומול מחלה.

ואתם עמדתם מול כל אלה. לפעמים אחד מכם קצת נשבר, ואז השני היה לוקח פיקוד. כי ככה זה כשיש שניים. כי כשאתם שניים אז אי אפשר עליכם. 

וראיתי איך אתם מחפשים מילה טובה אחד אצל השנייה, את האישור הזה. כי היה חשוב לכם יותר מהכל מה כל אחד מכם חושב על השני.

ולמדתי שצריך לפרגן יותר. כי כמה אנחנו צריכים מילה טובה. כל אחד מאיתנו. בעיקר ממי שאנחנו אוהבים.

ולימדתם אותנו שמשפחה היא לפני הכל.

נכון שכשהיינו ילדים הייתם המון בעבודה (מישהו צריך להביא כסף, וכסף לא גדל על העצים), שממש לא הייתם הכי מפנקים (בגילך אני הייתי כבר), לא לקחתם אותנו לחו"ל (בקושי נסעתם בעצמכם), אבל ידענו שברגע האמת תהיו שם בשבילנו.

ידענו שתמיד אנחנו יכולים לבוא אליכם. שהבית שלכם פתוח עבורנו ושתמיד יהיה לכם בשבילנו חיבוק ומיטה להניח את הראש. לא משנה בני כמה אנחנו.

ידענו שתהיו הגב שלנו אם לא יבינו אותנו בבית הספר (ותודה, אמא, שבאת עד בית הספר להגיד לסגנית המנהל שאני אומרת את האמת), שתבואו אחרינו לכל בסיס בצבא עם צידניות, ושאבא יסיע אותי לאן שצריך ויבוא לחלץ אותי כשנתקע לי האוטו גם בצפון.

ידענו תמיד שאם רק נבקש, תהיו שם בשבילנו.

ועכשיו בשביל הנכדים.

× × ×

שאלתי אתכם השבוע, כשהרמנו לכבודכם כוסית תירוש (בסוף נגלה לאבא שזה המיץ של הילדים), איך חיים 54 שנים ביחד. ואתם הסתכלתם זה לזה בעיניים ושוב התנשקתם.

ואני כבר ילדה גדולה אז לא אמרתי איכס, אבל גם לא באמת הסתכלתי.

אתם ההורים שלי, אבל לפני הכל אתם זוג אוהב.

וזו אולי המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל בחיים. לעבור אותם עם מי שאוהבים. 

תודה על השיעור הכי חשוב בחיים.