רכז השכבה בבית ספר החקלאי 'כדורי', יורם מאירי, סיים השבוע קדנציה של 32 שנה במקום שהיווה עבורו בית. מאירי, שחגג בתחילת השבוע את יום הולדתו ה־65, מסיים קדנציה ענפה במגוון תפקידים בבית הספר כאשר בשש שנים האחרונות שימש כאמור כרכז שכבה. שלוש שנים היה ממונה על כיתות ז'-ט' ושלוש שנים נוספות על כיתות התיכון י'-י"ב. "כולם אמרו לי 'תהנה בפנסיה', אז אני מתאר לעצמי שאני אהנה אבל זה מאוד עצוב לי כי אהבתי את מה שעשיתי. הקשר עם הילדים יחסר לי מאוד", הוא אומר על היום שאחרי.

יורם מאירי | צילום: שרון צור

בגובה העיניים

מאירי נשוי, אב לשלושה וסב לשניים, מתגורר במושב כפר קיש. כיאה למושבניק בצעירותו היה בכלל רפתן והגיע לתחום החינוך די בטעות; בגיל 27 הלך ללמוד חינוך גופני לשם התחביב בגלל העובדה שהיה חובב ספורט אתגרי, וכשהיה בן 32 המורה של חינוך גופני בבית ספר 'כדורי' יצא לשנת שבתון וביקש ממאירי לבוא ולהחליפו. לאחר חצי שנה כמורה לחינוך גופני הוא התאהב במקצוע ומשם הכל היסטוריה.

מאז הוא סוגר כאמור 32 שנה כששימש בין היתר כמורה לחינוך גופני, רכז טיולים, רכז חינוך חברתי, מחנך בתיכון, אחראי על מסעות לפולין ורכז שכבתי. "אם היו אומרים לי לפני 40 שנה שאני אהיה מורה ומחנך לא הייתי מאמין, אבל מאוד התחברתי לזה", הוא אומר, "מצאה חן בעיניי העבודה עם ילדים בגילאים האלה. קיבלתי הרבה פידבקים והחלטתי להמשיך. לא סבלתי מהחינוך, אהבתי את העבודה".

מה משך אותך לעזוב את הרפת ולהיות איש חינוך?

"יש הרבה אחריות בתפקיד הזה. למחנכים יש השפעה מאוד גדולה על עיצוב ועתיד הילדים. ממרום גילי אני יודע שהילדים מחפשים דמות כלשהי כמו אבא, אמא, יועץ שידבר איתם בגובה העיניים ויקשיב להם שיוכלו לשתף אותו במה שעובר עליהם ואני השתדלתי לעשות את זה. הסתכלתי עליהם בגובה העיניים בלי הוראות או משמעת אלא דרך דו שיח כי המוטו שלי הוא 'דרך ארץ קדמה לתורה'. כלומר קודם כל תהיה בנאדם ופחות מעניין אם קיבלת 90 או 100. אבל יחד עם זאת אני תמיד אומר שהילדים הם של ההורים. הם מעצבים אותם ואנחנו רק כוח עזר. צריך שיתוף פעולה חזק עם ההורים".

על העבודה ב'כדורי' הוא אומר: "זה בית ספר אזורי. העובדה שמדובר במושבים שכולם מכירים את כולם יצרה מצב שאתה מחנך את הילד או הילדה של החברים הכי טובים שלך או השכנים שלך. כולם משפחה והאוכלוסייה פה מאוד טובה. החבר'ה שלומדים אצלנו מאוד איכותיים וחשוב להם לעשות שירות משמעותי בצבא. הצוות פה נהדר ומאוד כיף לעבוד איתם. אני מאוד נהנתי פה. אני פורש שנתיים לפני המועד כי עברתי אירוע מוחי, אחרת הייתי ממשיך. האווירה פה נפלאה וזאת הסיבה גם שלא עזבתי במשך 32 השנים האלה. מאוד אהבתי את הקשר עם הילדים ואת העבודה".

מאירי מצטנע אך ניכר כי האהבה הזו היתה הדדית וכי התלמידים מאוד העריכו אותו. הדבר בולט במיוחד במופע הסיום של כיתות י"ב ומאות המכתבים שקיבל.

מאירי. התלמידים איכותיים | צילום: שרון צור

חינוך ערכי

אחרי 32 שנה כאיש חינוך, למאירי יש תובנות רבות על המקצוע.

מה דעתך על מצב החינוך בארץ?

"נורא קל לזרוק הכל על החינוך, אבל תסתכלו על החברה שלנו. החינוך קודם כל מגיע מהבית. אני חושב שיש לנו נוער נהדר וחבר'ה טובים. ההורים צריכים להבין שהם צריכים לעבוד בשיתוף פעולה איתנו ואם אנחנו משעים תלמידים, הם לא צריכים לקפוץ. הם צריכים להבין שאנחנו לא נגדם אלא באים להעביר מסר לילד".

ובכל זאת אי אפשר להגיד שהכל ורוד בחינוך. מה לדעתך כן צריך לשפר?

"צריך להקטין את הכיתות כדבר הראשון. לעבוד בכיתה של 15 ילדים לעומת 35 זה מאוד משמעותי כי כשמחנך נכנס לכיתה של 38-35 תלמידים קשה להגיע לכל אחד והרבה מהם נופלים בין הכיסאות. דבר שני להפסיק את המירוץ המטורף אחרי הבגרויות והציונים. בסוף שנה תמיד רואים שהממוצע עלה באחוז אחד או שניים. במקום זה תבדקו בכמה אחוזים גדלו החבר'ה שעושים שנת שירות למשל. אלה דברים יותר חשובים - שתהיה לנו חברה ערכית. בכלל אני חושב שצריך להקטין את שעות המתמטיקה וההיסטוריה ולתת שיעורים יותר ערכיים. לתת יותר מקום לתלמידים שלא עושים בגרות מלאה".

מה מצב החינוך בגליל התחתון?

"בכדורי יש לנו בית ספר מצוין. ילדים טובים שמגיעים להישגים גבוהים גם בציונים וגם אחוזי הגיוס שלהם גדולים. אני שומע אותם מדברים והשיח שלהם זה לתרום כמה שיותר ולהתגייס לקרבי מי שיכול. אין דבר כזה להשתמט, אצלם זה לא עולה על הפרק בכלל".

כמורה לחינוך גופני, אתה חושב שבבתי ספר שמים מספיק דגש על לעשות ספורט ולשמור על אורח חיים בריא?

"משרד החינוך לא מתייחס יותר מדי ברצינות לנושא החינוך הגופני. מבחינתם זה לסתום פיות עם השעתיים שהם מקצים לכך במערכת. כשצריך תגבור למתמטיקה על חשבון מי זה? החינוך הגופני. אם למשל היו מבטיחים מלגה לתלמיד שהוא ספורטאי מצטיין, אז היו מתייחסים לזה יותר ברצינות. בתחילת הדרך שלי היו בכיתות 15 ילדים, היום יש 35 ילדים. איך אני יכול ללמד 35 ילדים קפיצה לגובה? עד שקוראים בשמות של כולם עובר חצי שיעור".

דבר נוסף שמפריע לו הוא העובדה שהצוות החינוכי היום חושש מאוד לשלומם של התלמידים כיוון שהוא חשוף לאיומים ולתביעות. "היום אתה כל הזמן מפחד שיקרה להם משהו ושתקבל תביעה מההורים. ההתנהלות היא בחשש כל הזמן. לצאת לטיול שנתי זה פרוצדורה שלמה. רק להעביר אותם מעבר חצייה זה סיפור בפני עצמו. המוטו שלי בטיולים היה לחזור הביתה בשלום".

מה התוכניות להמשך?

"אני חי מהיום למחר. עדיין קשה לי לחשוב על זה, אבל אני מאמין שאתנדב ואהיה הרבה עם הנכדים".