"הטלפון כל היום צמוד אליי. אני ישנה איתו ועושה איתו הכל. ככה התמונות של שלו תמיד איתי", אומרת עמליה גיליאדוב, שאיבדה את בנה שלו ז"ל בסוף חודש מאי. כזכור, שלו ז"ל (18) מצא את מותו בתאונת דרכים קטלנית שאירעה ב־30 במאי, ליל חמישי, בסמוך לכניסה לקיבוץ שריד בין שני רכבים לכלי רכב מאולתר הדומה ל'ריקשה', עליו נסע יחד עם עוד שני חברים בכביש 73 (צומת נהלל - צומת תל עדשים). חבריו של הצעיר נפצעו, האחד באורח קל ואחר באורח קשה, אך שלו ז"ל אשר ישב בסמוך לנהג נפגע חזיתית ונפצע אנוש. צוות מד"א שהגיע למקום ביצע בו פעולות החייאה, אך הוא לא שרד את הפגיעה ונפטר עוד באמבולנס בדרכו לבית החולים.

עמליה גיליאדוב לצד תמונת בנה שלו ז"ל (צילום: שרון צור)

מאז אותו אסון אמו ושלושת אחיו - שי, שוהם ושיראל - המתגוררים במגדל העמק, מנסים לאסוף את השברים ולהמשיך בלי הילד שהיה דמות מרכזית בחייהם. "שלו כמו שמו הביא לי שלווה. הוא היה ילד מדהים. ילד שאוהב, עוזר ונותן", מספרת האם עמליה ודמעות זולגות על פניה, "מאז שהלך אני לא אותו בנאדם. משהו בי נכבה. זה לקום כל בוקר, לפתוח את הארון שלו ולדבר עם הבגדים שלו. להסתכל בתמונות שלו ולדבר איתו דרכן".

איפה הוא הכי חסר?

"בכל. הייתי יושבת ומדברת איתו המון. היה כיף לדבר איתו. אף פעם הוא לא התחצף או הרים קול. מה שהייתי אומרת לו זה היה 'אמן'. הוא היה ילד מדהים".

גם הבן הבכור שי (21) מתאר אח למופת: "הוא היה קם כל בוקר לבית הספר עם חיוך על הפנים ומעיר את האחיות שלנו. לי הן לא היו מקשיבות אבל הוא היה דומיננטי למרות שלא היה הבכור. ברגע שהיה אומר להן לקום, הן היו מקשיבות. היה מלווה אותן לתחנת אוטובוס ועד שהן לא היו עולות לתחנה, הוא לא היה הולך. לא חזרנו לשגרה מאז. קשה לחזור לשגרה", הוא מוסיף בעצב.

קשר חם

דמותו של שלו ז"ל עדיין נוכחת בבית. תמונתו מבר המצווה תלויה בודדה בקיר הסלון בבית ותמונות נוספות שלו יחד עם המשפחה מעטרות את מרכז הבית. לצעיר, שגדל ללא אב, היה קשר חזק מאוד עם אמו שגידלה את ילדיה לבדה ועבורה האובדן הוא קשה מנשוא. "היתה לו שמחת חיים והוא חסר לנו המון בבית. המון. אני סבלתי הרבה בחיים; איבדתי את אבי בגיל 7. אחר כך איבדתי את אמא ואחרי זה את האחיין שלי, רמי אבשלומוב ז"ל שטבע בגיל 9 ולקחת את זה מאוד קשה. לפני 9 שנים נספה אחיין נוסף, אורי סמנדייב ז"ל, באסון הכרמל וזה הרג אותי. קיבלתי את זה מאוד קשה ועכשיו הגיע שלו שהמוות שלו קרע אותי. לא חשבתי שדבר כזה יקרה לי", היא אומרת בכאב. 

הבן שתפס את משבצת האב במשפחה, למרות שלא היה הבכור, תמיד דאג לעזור לה ולאחיו. "כמה שעות לפני המקרה הוא אמר לי 'בוא נעשה לאמא הפתעה. נכין לה אוכל וננקה את הבית'", מספר שי, "אמרתי לו 'אין בעיה, אני אנקה ואתה תבשל'. היינו צוות. החלום שלי ושלו היה לפתוח מטבח על טהרת האוכל הקווקזי. כולנו אוהבים את המטבח, אז חשבנו לפתוח עסק משפחתי".

עמליה, מה את זוכרת מהיום האחרון בחייו?

"כשהגעתי הביתה הוא נתן לי נשיקה ואמר לי 'אני אוהב אותך' והלך. אחרי שחזר אמר לי שוב, 'את לא מבינה כמה אני אוהב אותך' ושוב נתן לי נשיקות וחיבוקים. הוא ילד שאהב לחבק ולנשק. הוא עשה לי סימן של לב עם הידיים ובדיוק נפלה לו החולצה אז הוא אמר 'הלב נשבר'. אמרתי לו 'למה אתה מדבר ככה?' אז הוא אמר 'לא, הנה הלב בסדר, הוא שלם' ושוב פעם נישק וחיבק אותי ואמר שהוא הולך לישון אצל חבר בשריד", היא משחזרת את אותו יום ארור, "לפני שהלך הוא הכין אוכל, ספגטי עם נקניקיות ואמר לי לשבת לאכול".

זמן קצר אחרי שיצא מהבית, הגיע הטלפון המבשר על האסון. "הוא רק הלך ובתוך שנייה היה טלפון", היא נזכרת. בצד השני של הקו היתה אמו של החבר אליו נסע והיה אמור לישון אצלו שהודיעה לה: 'שלו עשה תאונה, בעלי בא לקחת אותך'. "התחלתי להיכנס ללחץ ואמרתי עד שאני לא מגיעה לבית החולים ורואה מה איתו, אני לא מודיעה לאף אחד שום דבר. אבל עד שאני הגעתי כל מגדל העמק כבר היתה שם".

כשהגיעה, בנה למרבה הצער כבר לא היה בין החיים. "עד שהם פתחו לי את חדר ההלם לקח זמן. ניסו להחיות אותו ואז הרופא יצא ואמר 'הוא מת'. ביקשו מאיתנו לבוא לזהות אותו. לא רציתי לעזוב אותו. רציתי להיות שם קבורה יחד איתו. הוא היה צריך לקבור אותי, לא אני אותו", היא אומרת בכאב גדול.

לדבריה, היא לא ידעה על הכוונת של בנה וחבריו לנסוע על אותו כלי רכב הדומה לריקשה'. "אני יודעת שהוא ילד עצמאי ונבון ולא חשבתי שהוא יעלה על הדבר הזה, בטח לא בדרך שהם נסעו בה. אני בקשר עם האמא שדרכו האחרונה של שלו היתה לבית שלה ושל הבן שלה ובקשר עם החברים שלו שכל הזמן שולחים לי תמונות שלו".

שי: "את החברים שהיו איתו ברכב אני רואה בשכונה, אבל השלום שאנחנו אומרים אחד לשני הוא כבר לא אותו דבר".

צירוף מקרים מצמרר

שלו ז"ל חלם ללכת בעקבות בן דודתו, רב כבאי אורי סמנדייב ז"ל שנספה באסון הכרמל, ולהתגייס למג"ב, אך מצא את מותו חודשיים לפני הגיוס. בצירוף מקרים מצמרר הוא היה צריך להתגייס ב־2 בדצמבר, בדיוק ביום שבו סמנדייב נספה באסון. "הוא דיבר הרבה על הצבא וחיכה לזה. מהצו הראשון ביקש מאמא שתחתום לו כדי שיוכל להתגייס לקרבי. הוא רצה להיות כמו אורי", מספר אחיו הבכור שי, "הוא אמר 'אני בחיים לא אהיה ג'ובניק, רק קרבי'. כשהוא ראה שהפרופיל שלו היה 97, הוא היה מאושר". 

ליד קבר בנה. "לא חזרנו לשגרה מאז" (צילום: שרון צור)

עמליה: "חיכיתי שהוא יתגייס. הוא היה מאושר מזה. אני לא יודעת איך להסביר את עניין התאריכים עם אורי".

כשאת שומעת על עוד תאונת דרכים שבה יש הרוגים, מה עובר לך בראש?

"אני מקבלת את זה מאוד קשה. זה עושה לי לא טוב. אני אומרת לבנות בעבודה שאני יוצאת רגע. מרוב שאני שומעת על תאונות אני נכנסת לחרדות ומנסה להחזיק את עצמי לא להתפרק".

שבעה חודשים אחרי האירוע ובני המשפחה טוענים כי הם עדיין לא יודעים מה התרחש באותו הרגע שבו נקטף שלו ז"ל מחייהם. "אני כועסת מאוד על משטרת ישראל, איפה היא היתה?", שואלת עמליה בכעס ששייך רק לאם שאיבדה את בנה.

שי: "היו כבר מקרים כאלו בעבר, למה זה לא מדליק למדינה 'אור אדום' להוריד את הרכבים האלה מהכביש? או לפחות שייתנו לילדים האלה שמחזיקים בהם קודם לעשות תיאוריה או רישיון על זה".

על הנהג שפגע בהם הוא אומר: "המשטרה לא נידבה לנו שום מידע על התאונה. במגדל העמק שולחים אותנו לתחנה בעפולה ובעפולה שולחים אותנו לתחנה במגדל העמק. אנחנו לא יודעים מי הנהג שפגע בו. אנשים אמרו לי שבבית החולים דיברתי עם הנהג כי הוא היה שם, אבל אני לא זוכר שום דבר כזה. הם אפילו לא הודיעו לנו על רגע התאונה".

עמליה: "אנחנו יודעים שהנהג היה באותו הלילה בבית החולים, אבל מרוב שהיו אנשים אנחנו לא יודעים מי זה היה". 

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "אנו משתתפים בצער המשפחה. מדובר בחקירה מתנהלת ומטבע הדברים איננו מפרטים אודות חקירות מתנהלות. אולם נציין כי המקרה נחקר ביסודיות, בוצעו פעולות חקירה רבות הנדרשות במטרה להגיע לחקר האמת ותיק החקירה יועבר בימים הקרובים לעיון והחלטת הפרקליטות. בסיום הפונה תעודכן בתוצאות החקירה. משטרת ישראל קוראת לציבור ההורים לחזור ולהדגיש בפני ילדיהם את הסכנות הטמונות בנסיעה ללא קסדה כמו גם להימנע מנהיגה בכלי תחבורה ללא רישוי וללא אמצעי בטיחות ומיגון מתאימים".

מאז מותו המשפחה פועלת להנצחתו כאשר ספרייה שבנה רוני בן יגאל, אחיינה של האם, נתרמה לעילוי נשמתם של שלו, האחיין רמי והכבאי אורי בבית כנסת עולי קווקז בעיר.