כבר כמעט 20 שנה שמכון נפרומור, מכון דיאליזה של 'חברת פרזניוס מדיקל קר', פועל בעפולה ומשרת כ־100 מטופלים מדי שנה מכל האזור: מגדל העמק, עפולה, בית שאן, טבריה, הכפרים הערביים וכן תושבי חוץ המגיעים לביקור כאן וזקוקים להמשך טיפול דיאליזה שוטף.

בארבע וחצי השנים האחרונות מנהל את המכון האח המוסמך האשם אסדי (55) מכפר ג'דיידה. "כמנהל כשאני מראיין אח או אחות לעבודה אני אומר להם 'מקצועיות וידע אני יכול ללמד אותך, אבל אתה צריך לבוא עם הכוח ועם הרצון לנתינה'", הוא אומר, "הקשר שלנו עם המטופלים הוא כמו משפחה. הם מרגישים את החום ואת הרצון לעזור מכל הלב ומזה אני שואב את הכוח שלי".

מנהל המכון האח המוסמך האשם אסדי | צילום: שרון צור

חוסר מודעות

אסדי, נשוי ואב לארבעה, הוא בעל תואר B.A  בסיעוד. הוא עבר קורס על־בסיסי בטיפול נמרץ משולב, קורס על־בסיסי בנפרולוגיה ובנוסף עשה באנגליה השתלמות מוכרת בטיפול תומך לחולים כרוניים. "התחלתי לימודים בשנת 82' בתחום אחר לגמרי, חשבונאות וכלכלה, ולצורך מימון הלימודים עבדתי ככוח עזר בבית חולים סיעודי בירושלים והאמת שזה קסם לי", הוא מספר כיצד הפך להיות אח מוסמך, "משם עשיתי את הסוויץ' והתחלתי ללמוד סיעוד. תמיד היה לי את החלום ללמוד רפואה בחו"ל, אבל מסיבות כאלה ואחרות לא הצלחתי להגיע לזה וזה נשאר בגדר חלום. בסוף התממש לי להיות בתחום של הנתינה וסעד המטופלים".

לא הרבה יודעים שמחלת הכליות מגיעה בעיקר מטיפול לא נכון במחלת הסוכרת. ושכ־80-70 אחוז מחולי הדיאליזה הם סוכרתיים. לא הרבה יודעים גם שמחלת אי ספיקת הכליות נחשבת לאחת המחלות הקשות בישראל ובעולם. בארץ יש כ־7,000 מטופלים בשנה המחוברים לדיאליזה ובכל שנה יש עלייה בנתון הזה.

כאן נכנס לתמונה אסדי. הוא רואה, לדבריו, מאות מקרים בשנה שהיו יכולים להימנע או להידחות לו רק אנשים היו מודעים יותר לכל הנושא של איך לטפל, איך למנוע ואיך לחיות אורח חיים בריא יותר. לכן כשבאזור עפולה והעמק החלה עלייה במספר המטופלים בשנים האחרונות, פתח אסדי ביוזמה שבאה למנוע את חוסר הידיעה. "לצערי הרב החולים לא מקבלים מספיק אזהרות כדי שלא יגיעו למכון הדיאליזה", הוא מסביר, "מחלת הכליות היא כרונית ורחבת היקף בהשלכות שלה והיא הולכת וגוברת עקב אורח החיים המערבי שיש בתוך הקהילה. מחלת הסוכרת מגבירה את הסיכון למחלת כליות ולדיאליזה ומחלת הכליות מגבירה את הסיכון למחלות לב. הכל קשור אחד בשני וכמכלול אין מספיק מודעות לזה".

כשאתה מסתכל על האנשים האלה שהגיעו למכון ויודע שהיתה אפשרות למנוע מהם את הסבל הזה, מה עובר לך בראש?

"זה מאוד קשה לנו. יש הרבה חולים שמגיעים אלינו בגלל פספוס קטן. או שנטלו תרופה לא נכונה או שלא היו מודעים מספיק לגורמי הסיכון שהחמירו את המצב הכלייתי שלהם. ככל שתרבה בהדרכה, כך יהיה ניתן לעכב או למנוע את התחלואה ואת ההגעה לדיאליזה. איתור המחלה בשלבים המוקדמים הוא בעל חשיבות גדולה מאוד היות שבשלבים האלה ניתן להציע אסטרטגיות טיפוליות שמטרתן להאט את קצב התקדמות מחלת הכליה, לדחות את מועד תחילת הדיאליזה או למנוע אותו וכמובן לטפל בסיבוכים של מחלה הכליה כמו אנמיה ובכך להפחית את התחלואה והתמותה של חולים מבעיות לב".

אסדי כבר ארגן הרצאות מודעות בנושא כשעבד בקרית ים יחד עם האגודה למחלת הסוכרת, שבהן העשירו את הידע של החולים ומשפחותיהן, וכעת הוא רוצה לעשות זאת גם בעמק. "היום אחרי ארבע וחצי שנים כמנהל המכון בעפולה התחלתי לראות את הפן הזה של לא רק לטפל בחולים, אלא גם לשפר את איכות חייהם", הוא אומר, "לפי נתוני המרכז הישראלי לדיאליזה, יש גידול של כ־80 אחוז במספר המטופלים בדיאלזיה בעשר השנים האחרונות וזה מאוד מדאיג. ומאז שהגעתי לכאן יש עלייה של 40 אחוז בחולים כאן. לכן אנחנו רוצים להעלות דרגה מההרצאות שערכנו בעבר בכך שההדרכה והעלאת המודעות לא יהיו רק לחולים שנמצאים אצלי, אלא גם לאלה שעלולים להגיע אליי בגלל שהם חולי סוכרת או שהם בשלב לפני הדיאליזה. התחלנו קשר עם קופת חולים כללית וכמובן עם האגודה למלחמה בסוכרת".

קשר עם המטופלים

אסדי שימש כאח ראשי בפנימית ב' בהדסה עין כרם במשך חמש שנים בסיומן עזב את הדסה וניהל בית אבות בעכו במשך 12 שנים. "באף אחד מהמקומות שעבדתי בהם לא ראיתי חולה מורכב כמו חולה דיאליזה", הוא אומר, "חולה שיש לו פגיעה כלייתית כל אורח החיים שלו משתנה - מהחברתי, המשפחתי, התעסוקתי. הוא הופך להיות בנאדם שתלוי במכונה שלוש פעמים בשבוע למשך 5-4 שעות, ולא יכול לזוז. זה לא בנאדם שיכול להתנתק מהטיפול, הוא קשור למכונה הזו. הוא מפסיד את העבודה, את המשפחתיות, הפוריות. זה פוגע באלמנטים רבים. לכן ככל שנוכל לדחות את התחלת הדיאליזה בחולים האלה, זה צעד מבורך".

במהלך הראיון הטלפון של אסדי לא מפסיק לצלצל. הוא נמצא בקשר ישיר עם המטופלים שלו 24\7, מקשיב, מייעץ ותומך. במכון הוא נחשב לסוג של מלאך והעובדה שהוא נקשר בצורה כזו למטופלים שלו לא שואבת ממנו את הכוח אלא להפך. "אני בקשר רציף עם המטופלים שלי והמשפחות 24 שעות, גם בשבת. הם מתקשרים אליי ואני אליהם. חולה שמתאשפז בבית החולים, אני מתקשר אליו כל יום. הראייה שלי בתוך המכון היא שהמטופל הוא בראש הפירמידה ואנחנו כאן בשבילו".

מה עושה לך הנתינה?

"אני אוהב את העבודה שלי ואוהב את מה שאני עושה. זה עושה לי טוב. עובדה שגם היום, אחרי 30 שנה במקצוע, אני עדיין מרגיש חיוני ושלא נתתי את כולי למקצוע ולאנשים. המעורבות החברתית בקהילה נמצאת גם מחוץ למקצוע שלי שכן אני פעיל חברתי בעמותות לנזקקים ובתחומים אחרים".

מה אתה רוצה להשיג מההרצאות האלה?

"אם אני אשב בשקט ואגיד אני לא אצליח, אז לא יקרה כלום. אבל זה תהליך ארוך. נתחיל מאיפשהו. אז בהתחלה נעזור לחמישה אנשים, אחר כך זה יעלה לשבעה איש וכן הלאה. גם אם אצליח להציל רק מטופל אחד, אני אגיד תודה לאל".