ניצול השואה מעפולה, יונה שליסר, הלך לעולמו בגיל 91. שליסר עבר ניתוח מעקפים, לאחריו קיבל התקף לב ונפטר אתמול, יום שלישי, בבוקר.

נכדתו של שליסר, קרן כץ (34), מספרת כי בגיל 17 הוא חווה את הזוועות במחנה אושוויץ, שם איבד את הוריו במשרפות. שליסר נשאר עם אחיו יצחק ושניהם הצליחו לשרוד את המחנה.

"במהלך צעדת המוות אחיו באיזשהו שלב נעלם וההנחה היא שהוא נפטר, אבל אף פעם הוא לא ידע מה עלה בגורלו וזה תמיד היה עולה לו בלילות ובחלומות", היא מספרת, "הוא היה חולם שהוא חוטף מכות מהנאצים ובעקבות זה היה חוטף מכות מהשידה".

צילום: אלבום פרטי

בתום המלחמה חזר שליסר להונגריה לחפש את אחותו ואחיו שלא היו בשואה. הוא מצא את אחותו והחל לעבוד כשוליה של נגר. בשנת 46' הגיע לבדו לקפריסין ולאחר מכן בגיל 18 עלה לארץ. תחילה התיישב בקיבוץ בארות יצחק בנגב, אחר כך המשיך לכפר אתא ואף הספיק לגור בציפורי עד שהגיע לעפולה בעקבות אשתו.

כץ אומרת כי כמו ניצולי שואה רבים, לסבה היה מאוד קשה לחלוק את הסיפורים אותם עבר בשואה. "רק כשהגענו לגיל בוגר יותר והתחלנו לעשות עבודות שורשים, הוא קצת סיפר לנו אבל היה לו מאוד קשה לדבר על זה", היא מתארת, "בשנים האחרונות מאוד כיבדו אותו בימי הזיכרון לשואה ואף הזמינו אותו להדליק משואה בטקסים בעפולה".

למרות כל מה שסחב על לבו, נכדתו של שליסר מדבר על בנאדם עם שמחת חיים. "הוא היה מאוד שמח וחיובי. מאוד אהב את החיים. היה הולך לבתי ספר ונתן הרצאות. היה הולך לבית כנסת שלוש פעמים ביום. הוא היה בנאדם מאוד פעיל, אהב מאוד עבודת ידיים ונגרות. בחודש יולי הבן הקטן שלי חגג יום הולדת שנתיים והוא בנה לו שולחן מעץ עם קרמיקה. את המחסן שלו הוא הפך למיני נגרייה ועד היום האחרון כשהוא בן 91 עם כל הקושי הוא היה יורד למחסן, בונה, מנסר וחותך זה היה לו חשוב. הוא תמיד היה בנאדם חזק פיזית ונפשית".

במהלך חייו עבד שליסר במשטרה, בחברת מוניות, בבניין ובשתילת עצים. את אשתו מרים (84) הכיר דרך העבודה בבניין המוסקוביה בנצרת עילית. "הגעתי לעפולה ב־51' והתחלתי לעבוד בממשל הצבאי. הוא עבד במחלקת היעור בבניין ושם הכרנו", מספרת אשתו מרים, "באותה תקופה הוא גר בציפורי כי היתה להם משתלה שם. באותן השנים היו לוקחים את כל העולים לשתילת עצים ושם היתה משתלה גדולה". 

מרים מספרת כי שליסר אהב מאוד את המדינה. "הוא היה 'שרוף' על המדינה. לאחרונה הוא היה אומר 'גנבו לי את המדינה' לאור כל מה שקורה עם השחיתויות והפשע, הוא היה מאוד מדוכא מזה. אחרי מה שהוא עבר, המדינה היתה בשבילו גן עדן ופתאום לראות את כל מה שקורה פה זה כאב לו שהורסים לו את המדינה".

האישה מספרת גם כי שליסר כאב את העובדה שניצולי השואה לא מוערכים מספיק ולא מקבלים מספיק. "כשיאיר לפיד היה שר האוצר הוא עשה המון עבור ניצולי השואה".

לדבריה, היא איש משפחה למופת. "הוא היה אדם חם. בעל טוב, אבא טוב, סבא וסבא רבא טוב. עשה הכל בשביל ילדים. כמה הוא היה גאה שכל נכד סיים צבא, הלך ללמוד ולעבוד - הוא מאוד שמח על זה. אני עוד לא קולטת שהוא הלך. אני עוד לא מאמינה שכל זה קרה. היה לו כוח סבל לא רגיל לבנאדם הזה והייתי בטוחה שהוא יתגבר ויצא מזה. זה מרגיש כמו חלום רע".

גם מרים מספרת על הסיוטים הליליים של בעלה: "הוא היה מבקר באושוויץ לפחות פעמיים בשבוע בחלומות שלו. היו לו סיוטים נוראיים. הוא היה מתחיל לצעוק מתוך שינה", היא מתארת.

שליסר הותיר אחריו אישה, שני ילדים, שמונה נכדים ושני נינים.