כשהילה יוסף בת ה־31, מנוף הגליל במקור, הרגישה שהאדמה רועדת לה מתחת לרגליים, היא יצאה כמו סופה נודדת למסע הפרטי שלה ברחבי העולם. אם תרצו - מסע לחיפוש עצמי. ארזה תיק על הגב ופשוט יצאה לדרך, עם מעט מאוד מזומנים. דווקא שם, מעבר לים, בנדודים ממקום למקום, הבינה שהיא לא צריכה הרבה כדי להתקיים והכי חשוב - מצאה את תחושת השייכות ואת התשובות שחיפשה. אחרי מסע חוצה יבשות בין 15 מדינות במהלך 16 חודשים ועם שלל חוויות שצברה, היא הגיעה לביקור של שלושה חודשים בארץ כדי לקדם את ההרצאה שלה - 'אישה עם תרמיל בעולם'.

יוסף, שמשתפת את התובנות שלה בדרך לגילוי האישי כבר שנה וחצי בבלוג שלה 'ג'יפסי גירל' (בחורה צוענייה), חולקת אותן גם איתנו רגע לפני שהיא ממשיכה ליעד הבא: "אם אני, שהערכתי שפע על ידי דימוי גוף או יופי, דרך בגדים וסמלים חיצוניים, יכולה עכשיו להסתפק במינימום ועדיין לשמוח ולראות שלא חסר לי כלום - אז כל אחד יכול. אני לא מיוחדת, פשוט עברתי דרך", היא פורשת את משנתה.

הילה יוסף. "לא חסר לי כלום" | צילום: ריאן

תחושת ריקנות

יוסף (31) היא בעלת תואר ראשון במשאבי אנוש שאותו עשתה במכללת עמק יזרעאל. ב־2015 עזבה את עיר הולדתה ועברה למרכז, שם עשתה תואר שני בממשל ומדיניות ציבורית. עד לפני שלוש שנים היו לה חיים יציבים עם קריירה מבטיחה; היא עשתה התמחות בכנסת כיועצת פרלמנטרית אצל חבר הכנסת איציק שמולי (יו"ר סיעת העבודה-גשר), אחרי שנת ההתמחות החלה לעבוד בעיריית רמת גן כעוזרת יועצת ראש העיר לקידום מעמד האישה והקימה את קהילת הנשים בעיר. את התפקיד מילאה במשך שנתיים, אבל באיזשהו שלב החליטה שדי. שמשהו חסר, שיש תחושת ריקנות, שצריך לעשות שינוי. שינוי שרבים מאיתנו לא היו מוצאים את האומץ לקום ולעשות. שינוי שאומר לוותר על היציבות ועל המקום המוכר ולצאת אל הלא נודע. "הייתי עסוקה מאוד בעשייה ציבורית ופוליטית וגם ראיתי את עצמי ממשיכה בזה כקריירה, אבל באיזשהו שלב התבשל בי עמוק בפנים הצורך לעשות שינוי", היא מסבירה את רגע המפנה, "זה היה גם בגלל איזשהו משבר אישי-רפואי שעברתי. התבשלתי עם ההרגשה הזו הרבה זמן. ידעתי שאני צריכה שינוי, אבל לא ידעתי איזה".

אחרי כמעט ארבע שנים במרכז עזבה את עבודתה ואת הדירה וחזרה הביתה להורים, לנוף הגליל. "מעבודה בטוחה ודירה משלי מצאתי את עצמי חוזרת לגור עם ההורים והרגשתי שאני לא פה ולא שם, לא מוצאת את עצמי. הרגשתי שאין לי כלום. גם החברים שגדלתי איתם כבר עזבו את העיר".

התחושות והשאלות של "מה יהיה" גרמו ליוסף להתחיל לחפש את השביל הנכון בשבילה, כפי שהיא מגדירה זאת. "זה היה שלב של הרבה חקירה והתפתחות אישית. הלכתי לכל מיני סדנאות של נשים עושות קריירה, שלחתי קורות חיים וחיפשתי להצטרף למשרות פוליטיות בצפון. כל הזמן הזה שאלתי איפה הבית, כי בית משלי לא היה לי ואצל ההורים לא הרגשתי בנוח. לא מצאתי את המרחב שלי. זו היתה תקופה קשה", היא נזכרת.

את מסע הנדודים שלה בדרך לתשובה החלה עוד בארץ. ארזה תיק ונסעה מהצפון למרכז. נדדה בין סאבלטים. "עשיתי כל מה שהוא אנטיתזה למה שהיה לי מבחינת קביעות ויציבות. התחלתי לתרגל יוגה, ללמוד קצת על בודהיזם ושמאניזם וכל מה שקשור לאנשים שחיים בטבע כאורח חיים, דברים שחיברו אותי לטבע ושחררו ממני כל מיני דפוסים והרגלים. מכל השאלות של למה אין לך עבודה, איפה תגורי, למה את קמה בבוקר, כל הפחדים האלה. ניהלו אותי הרבה מאוד פחדים לפני כן".

מסע חובק עולם

יוסף החליטה להקשיב לרחשי לבה ובסוף מאי 2018 קנתה כרטיס טיסה לכיוון אחד, לצרפת. "הדבר היחיד שידעתי הוא שאני הולכת להתנדב בחווה בדרום צרפת, דרך בחורה ישראלית שיצרתי איתה קשר. רציתי מאוד להיות בטבע ולא לבוא לעיר. הדבר השני שידעתי הוא שאני יוצאת לקורס הדרכה ביוגה שנמצא בצ'כיה ויהיה חודש וחצי לאחר מכן. טסתי עם כל החסכונות שלי, שהיו פחות מעשרת אלפים שקל בלבד, ועם הכסף הזה הייתי צריכה ללמוד להסתדר במערב אירופה, שהיא לא זולה. זה שינה לי מאוד את 'המשקפיים' שבהם ראיתי את המציאות והמסע".

איך הגיבו ההורים להחלטה הזו לזרוק הכל ולהתחיל במסע נדודים?

"ההורים עוד לא ידעו אז שזה יימשך כל כך הרבה זמן, ואני בטח לא ידעתי שזה הולך להיות כל כך ארוך ומשנה חיים".

לנוכח מצבה הכספי הרעוע היא הבינה שהטיול לא יכלול פינוקים בבתי מלון או שופינג. "לא קניות, לא מסעדות וגם לא מוניות. הסתפקתי בפשטות".

איך צלחת את המסע הזה ככה?

"קודם כל, החלטתי לנסוע בטרמפים. עברתי 5,000 קילומטר בטרמפים. צרפת, גרמניה, מקסיקו, גואטמלה. זו היתה חוויה אותנטית שגרמה לי להיפגש עם האנשים המקומיים. פתאום הבנתי שיש אמון בבני אדם וראיתי שיש אנשים טובים באמצע הדרך. התנסיתי גם ב'גלישת ספות', כלומר התאכסנתי אצל אנשים שמארחים אנשים מכל העולם. העברתי ככה למעלה מארבעה חודשים ובהמשך גם התנדבתי ללמד יוגה או כל עבודה אחרת והם נתנו לי בתמורה ארוחות ומגורים, כמו שעשיתי בחווה".

יוסף. נסעה בטרמפים | צילום: ריאן

אלו חוויות היו הכי משמעותיות עבורך במסע הזה?

"הייתי באירופה שלושה חודשים, אחר כך גרתי בלוס אנג'לס ואז הגעתי למרכז אמריקה, מקסיקו וגואטמלה, שם באמת הייתי במקום רחוק מהעיר, הרחק מהציוויליזציה. הייתי בכפרים שאין בהם חשמל, אינטרנט או טלפון. מים לוקחים מהנהר וגם כביסה עושים בנהר, מבשלים סביב המדורה אורז או שעועית. ישנים באוהלים או מתחת לכיפת השמים. מצאתי את עצמי עושה כביסה בנהר בגואטמלה יחד עם הנשים המקומיות, ואז קלטתי את התהליך שעברתי מהעבודה בכנסת. זה היה תמצית האושר. כל השכבות נשרו. ברגע הזה הצלחתי לראות שיש חופש ושפע שלא קשורים לכסף".

יוסף מדגישה ששום דבר מכל אלה לא היה מתוכנן ובגלל זה הגילוי היה כל כך עוצמתי עבורה. "ידעתי על החווה בדרום צרפת ועל היוגה בצ'כיה. לארצות הברית קיבלתי כרטיס טיסה במתנה מבחור ישראלי שעקב אחרי הבלוג מסע דרכים שלי. הצטרפתי אליו לטיול מהחוף המזרחי לחוף המערבי ובשיקגו הציוות הזה כבר לא הסתדר. באותם ימים כבר הייתי עם פחות מ־1,000 דולר ועוד בשיקגו, שהכל שם מאוד יקר, והייתי ממש אובדת עצות. הרגשתי לבד בעיר זרה וענקית", היא מספרת.

וכמו כל מסע לגילוי עצמי, גם כאן היו עליות וירידות. בנקודה הזו התחילו הקשיים האמיתיים של יוסף. "זה לא היה קל ועברו מחשבות לסיים את המסע. מצאתי בחור שהסכים לארח אותי בביתו, אבל אחרי שאכלנו ארוחת ערב הוא 'ניסה את מזלו'. זו לא היתה לגמרי הטרדה מינית, אבל זה היה בדרך לשם. כמובן שעצרתי את זה. רעדתי מבפנים וזה בהחלט היה אחד הרגעים הקשים במסלול הזה. התובנה שלקחתי משם היא שרוב האנשים טובים ורוצים לעזור, אבל אין מאה אחוז ודאות".

יוסף בפרמידות של וואחקה, מקסיקו | צילום: אלבום פרטי

החופש לבחור

15 מדינות כאמור עברה יוסף ובהן צרפת, אנגליה, גרמניה, הולנד, צ'כיה, ארצות הברית, מקסיקו, גואטמלה, בליז, הונדורס, ניקרגואה, קוסטה ריקה, הונגריה, קרואטיה וירדן. אחרי כמעט שנה וחצי של נדודים היא יצאה כמובן עם הרבה תובנות. "הבנתי שיש הרבה דרכים לחוות שפע. אפילו כשנשארתי עם 150 דולר ביד הצלחתי להמציא את עצמי מחדש בכל פעם. אחרי שנה 'עליתי' על איזשהו שביל של עבודה דיגיטלית והתחלתי להתפרנס מרחוק. אחרי התקופה הזו הבנתי שאני יכולה ליצור כל דבר שארצה ולהיות כל דבר שארצה. תובנה נוספת היא שיש שפע שצריך פשוט לראות אותו. כל אחד מגדיר שפע בצורה אחרת, אבל זה הכל עניין של תודעה ותפיסה. היום העניין של כסף לא מגדיר אותי, אלא אני מגדירה אותו", היא אומרת וחוזרת שלוש שנים אחורה, "ב־2017 ראיתי כל מה שאין לי; ראיתי שאין לי זוגיות, דירה, עבודה. היום אני רואה שיש לי חופש לבחור וליצור מה שאני רוצה. ללמד, לחקור, לפגוש אנשים, לכתוב".

ספרי קצת על הבלוג שלך.

"התחלתי עם הבלוג כשהגעתי לצרפת ובאמצעותו נתתי השראה לאנשים אחרים שעסקו באותן שאלות וחיפשו את הדרך האישית שלהם. זה בלוג שמתאר את המסע הרגשי, את מה שפוגשים בדרך ומה שמרגישים. דרך הבלוג אני מעבירה את הידיעה שלכולנו יש חופש בחירה. הרוב נמצאים במקום של קמים בבוקר, הולכים לעבודה, מדפיסים כרטיס והולכים לקניות אחר הצהריים. היה לי קשה עם זה, זה הרגיש לי כמו ריקנות. אם נסכם את מה שאני מעבירה בבלוג במשפט זה מהילדות בנצרת לחיים פוליטיים ולהיות ג'יפסית (צוענייה). להיות צוענייה זה חתיכת שינוי".

כאמור, בימים אלו היא מקדמת את ההרצאה שלה, 'אישה עם תרמיל בעולם'. "אני מספרת בהרצאה על מה שפגשתי בדרך והתמצית של הסיפור היא איך אפשר לקבל את המתנות הקטנות והגדולות שהחיים שולחים לנו. היו לי השבוע הרצאות ברחובות ובקרית ביאליק. היו לי כבר הרצאות גם במודיעין, חוגי בית, אירועים פרטיים, ארגונים ועמותות ובשבוע הבא אני ממשיכה את המסע שלי במטרה להמשיך עם ההרצאה גם בחו"ל".

ואיך היא הגיעה לארץ, אתם תוהים? לא במחלקת עסקים, זה בטוח. "אחרי 16 חודשים שבהם טיילתי הגעתי לירדן, משם לישראל ועם האוטובוס לנוף הגליל. לא הגעתי דרך נתב"ג", היא אומרת בחיוך.

יש מחשבות להתיישב מתישהו ולמצוא את הנחלה?

"זה עובר לי בראש, אבל אני עוד לא יודעת להגיד מתי. אני מאמינה שבזמן הנכון זה יגיע. אני מרגישה שהמסע שלי עוד קורה ומתרחש".

אחרי שהקפת 15 מדינות, מה היעד הבא?

"דרום הודו".