"אנחנו אנשים שלא בוכים. אולי בוכים פנימה, אבל חיצונית לא תראו אותי בוכה. אני שייך לדור שלא בוכה. גם במסגרת הצבאית בלבנון ראיתי דברים שלא הייתם רוצים לראות בחיים שלכם וטיפלתי בפצועים שעדיף לא להיזכר במראות שלהם", אומר בכאב לארי האריס, שאשתו אלה האריס ז"ל, חברת להקת הגבעטרון למעלה מ-26 שנה, נהרגה לפני שבועיים בתאונת דרכים קטלנית. האריס נאלץ לראות את הלוויית אשתו דרך הטלפון הסלולארי בעודו שוכב פצוע בבית החולים ואינו יכול ללוות אותה בדרכה האחרונה.

לארי האריס. "האסימון פשוט עוד לא נפל" | צילום: שרון צור

האריס (79), תושב קיבוץ בית השיטה במועצה אזורית גלבוע, שוחרר בינתיים מבית החולים וחזר לביתו. פציעות יבשות עוטות את רגליו וברכיו, עדות לתאונה הקשה שהתרחשה. כמו השריטות שלאט לאט יתקלפו ויהפכו כנראה לצלקות, כך הוא מקלף מעצמו עוד שכבה ועוד שכבה ומתאר את המקרה שלבטח ישאיר בלבו צלקת עמוקה הרבה יותר מהצלקות ברגליו. ככל שהדקות נוקפות ניתן להבחין בעצב על פניו שסודק את החזות הקשיחה של האיש הגדול ולרגע נראה שאפילו דמעה עומדת לזלוג מעיניו הלחות ונעצרת בכוח.

מנגנון הדחקה

האריס ואשתו אלה ז"ל היו מעורבים בתאונת דרכים קטלנית בכביש 716 ליד צומת נעורה לאחר שהתנגשו במשאית. האריס נפצע בתאונה, ספג כמה פגיעות רציניות ונותר כשבוע בבית החולים. אלה נפטרה מפצעיה בבית החולים כשהיא בת 78. "באותו ערב יצאנו לאכול במסעדת השף 'סירין' בכפר קיש", משחזר האריס את הלילה ההוא, "היינו יוצאים למסעדות די הרבה. זה היה ערב רגיל לגמרי. דיברנו על המשפחה ובעיקר מה שיש לאלה לעשות השבוע. דברים בשגרה", הוא אומר וממשיך, "חזרנו מהמסעדה דרך הכביש של דברת וטמרה. לא נסעתי מהר. אני זוכר שאלה פתאום צעקה לי 'מה זה?' ובום". רכבם של האריס ואשתו התנגש במשאית, "אם אני מסריט בראש שלי את כל מה שקרה, אני לא מצליח לחשוב מה יכולתי לעשות אחרת. למזלי אני לא משחזר את זה הרבה. יש לי אמצעי הדחקה טובים", הוא אומר.

רגע אחרי התאונה יצא האריס מהרכב ואת אלה הוציאו צוות העזרה הראשונה. "הייתי במצב קשה מאוד אחרי התאונה. אמנם יצאתי בכוחות עצמי מהרכב, אבל חבול לגמרי ושבור. לאלה עזרו לצאת", הוא משחזר, "היתה מהומה של אנשים מסביב. הייתי מרוחק ממנה אבל ראיתי שהיא מדברת עם מד"א אז לא הייתי כל כך מודאג. הדיווח הראשוני מהתאונה היה פצוע קל ופצוע בינוני ומסתבר שזה לא היה ככה".

השניים פונו לבית החולים ובזמן שהיה במיון והגיעה אליו האחות, הוא שאל לשלומה של אשתו. "היא אמרה ש'עובדים' עליה. שאלתי אותה, 'סכנת חיים?' היא לא ענתה אז הבנתי שהעסק מאוד לא טוב".

שחר, בנם של בני הזוג, הגיע לבית החולים והתבשר ראשון על מותה של אמו, שהצליחה לשרוד רק כשעתיים אחרי התאונה. לאחר מכן הגיע לחדרו של אביו יחד עם העובדת הסוציאלית לבשר לו את הבשורה המרה. "הרגשתי שזה מה שהולך לבוא. הם נכנסו ושחר אמר 'אמא נפטרה', הוא אומר בכאב.

אלה האריס ז"ל | צילום ארכיון: דוד (דדה) עינב

עדיין לא קולט

כאמור, בלוויה האריס אינו היה נוכח וראה אותה לבדו דרך מכשיר הסלולארי שלו לאחר שחבר מהקיבוץ דאג להעביר לו אותה בשידור ישיר. האריס מסביר מה עבר באותם רגעים שראה את אהובתו בפעם האחרונה דרך המסך: "לא חשבתי על זה. הבן שלי היה אצלי לילה לפני ופשוט אמרתי לו תעשו מה שצריך לעשות והעברתי להם איך אני רוצה שזה ייראה. אני לא מחוסן מפני הדברים האלה, אבל זה החינוך שקיבלתי. אני לא בוכה, לא כי זה פירוש לחולשה, ההפך: לגברים מותר לבכות ולכולם מותר לבכות. זה פשוט עניין של חינוך, של הדור ההוא".

בכל זאת, מה עבר עליך מהרגע שקיבלת את ההודעה על מות אשתך?

"עצב. זה פשוט עצוב. הרגשת אובדן וחלל גדול ואני יכול להגיד שהאסימון פשוט עוד לא נפל", הוא מתקשה להוציא את המילים ועוצר לכמה רגעים, "בראש שלי מתחילות מחשבות של איך אני אתמודד עם זה".

את התמונה של התאונה האריס אינו רוצה לראות. "אני אראה את זה כשאני ארצה. אין לי סקרנות רבה. מה שקרה קרה ואי אפשר להחזיר את אלה לחיים. אז מה זה משנה אם אני אראה את זה מהזווית הזו או הזו? יש לי את התמונה בראש וזה מספיק. יש לי זיכרון צילומי שהלוואי והיה לכל אחד".

האריס מכיר את הכביש שבו אירעה התאונה כמו כף ידו. הוא נוהג לנסוע בו כמה פעמים ביום. הוא לא מאשים את הכביש החשוך והצר או בכלל את הכבישים בארץ בתאונות המרובות שקוטלות מאות אנשים בשנה בישראל אלא אך ורק את הנהגים. "הכבישים בארץ לא מסוכנים. הנהגים בארץ הם המסוכנים. רוב התאונות בארץ הם בגלל הנהגים חסרי הסבלנות. אין סבלנות ואין זהירות. אלה ואני היינו במאי בסקוטלנד תשעה ימים עם אוטו שכור והרכב לא קיבל שריטה אחת למרות ששם הכבישים גרועים יותר מבארץ. שם אין שוליים בכלל, אבל אם אתה רוצה לפנות שמאלה אתה מהבהב ומפנים לך את הדרך. פה יש בעיה של מנטליות. אני נוסע באזור כרמיאל ועוקפים אותי מצד ימין או בקו הפרדה רצוף, מה לא עושים שם. אנשים מטורפים בארץ", הוא אומר בכעס.

מחוברת למוזיקה

את אלה אשתו הכיר האריס בבית השיטה לאחר שעלה בשנת 61' מניו יורק. זמן קצר אחר כך נישאו השניים. "התחתנו בקיבוץ והיתה מסיבה מפוארת. כשהתחתנו אלה היתה עדיין בצבא בלהקת השריון. החתונה היתה בדצמבר והיה באותו יום מבול נוראי. זה היה חורף קשה ובכל זאת כל להקת השריון הגיעו לחתונה והופיעו יחד עם אבא שלה יוסוף שהיה פזמונאי", הוא נזכר בימים יפים, "אלה היתה אישה נהדרת. אני לא איש פשוט, די קשוח לפעמים, אבל היא תמיד ידעה להכיל אותי. היא היתה מבשלת נהדר ותמיד היו ארוחות טובות על השולחן. משאירה לי פתקים מה לחמם ומה לעשות". 

לזוג שני בנים: האחד טייס אל־על והשני עוסק בנטורופתיה. יש להם שמונה נכדים. "יש לי מה שכל אדם היה מבקש - שהילדים והנכדים שלו יהיו יותר טובים ממנו. יותר בני אדם ממנו, יבינו יותר ממנו", הוא מתגאה.

בשלב מסוים יצאו הזוג האריס לשליחות מטעם הסוכנות בארצות הברית ובקנדה כאשר אלה אף עשתה שם תואר שני במוזיקה והקימה במקום את להקת 'ישראלה'. החיבור שלה למוזיקה היה עצום והיווה חלק גדול מחייה. האריס מודה שלמרות שהגבעטרון היה חלק נכבד ממנה, הוא לא כל כך אהב את הסגנון. "מוזיקה היתה כל החיים שלה, זה היה חשוב לה. היא אהבה לנגן בגיטרה ובפסנתר אבל לא היתה מנגנת לי הרבה. היא הופיעה כל הזמן ואהבה מאוד את הגבעטרון. אני לא כל כך אוהב את הסגנון כי אני לא מת על מוזיקה ארץ־ישראלית. אני אוהב יותר פופ, רוק, ג'אז. אלה ידעה את זה אבל הבינה. בכל זאת הייתי הולך להופעות שלה וזו היתה גאווה לראות אותה מופיעה", הוא מספר, "בנושא הזה היינו שונים והחיים שלי היו במקום אחר לגמרי. מעבר לזה שעסקתי באדריכלות נוף הייתי מאמן ואימנתי נבחרות ישראל בכדורסל, בעיקר בנות. הכרתי את כולם. ראלף קליין היה פה בבית, טל ברודי, שימי ריגר, צביקה שרף - כולם היו פה אצלי".

מהמועצה האזורית הגלבוע נמסר כי בשנים האחרונות היוותה האריס ז"ל נדבך משמעותי מהפעילות המוזיקלית שהתקיימה בדורות בגלבוע - המרכז האזורי למבוגרים ולוותיקי מועצה אזורית הגלבוע. בפעילותה בדורות הובילה קורס, 'שרים בצוותא', במהלכו הגיעה עם גיטרה ולימדה את הוותיקים ממיטב שירי הארץ, יצרה ביחד איתם מאות שירונים ובמשך שנים רבות ליוותה בגיטרה את אירועי התרבות בבית השיטה.

האריס. "אהבה לנגן בגיטרה" (צילום: שרון צור)

לאחר החזרה מקנדה החלה להשתלב בלהקות השונות בארץ: החל ממקהלת 'רינת' המיתולוגית, להקת 'חמשת הסולמות', 'שלישית עמודי התווים', להקת 'האשקולית' ולמעלה מ־26 שנה כאמור היתה חברת להקת 'הגבעטרון'. את שירותה הצבאי עשתה אלה בלהקת השריון שם ביצעה את השיר 'סואן בדמי הליל' יחד עם מגי גרוס בשנת 1961 - שיר שנחשב לאחד הלהיטים הגדולים באותו עשור.

נוסף על הופעות בגבעטרון אלה ז"ל עסקה כתראפיסטית במוזיקה בחינוך מיוחד. היא עבדה כתשע שנים בכפר הנוער מלכישוע (כפר שיקום לנפגעי סמים - ר.ש) ואחר כך בבית ספר משותף רימון במסילות. "היה לה מאוד קשה שם. לעבוד עם בנאדם חודש, חודשיים, שנה את חושבת שאת מתקדמת איתם ועושה איתם תהליך, ואחרי שהם כבר יוצאים - הם חוזרים לסמים. אלה סיפורים קשים שלא רוצים לקחת הביתה או לספר עליהם".

האריס משתדל לאורך הריאיון להישאר אופטימי ולהתמקד בדברים שכן נשארו לו בחיים כמו הילדים, החברים, הנכדים והכלבה וינצ'י. להנצחות הוא פחות מתחבר. "אני לא איש של אנדרטאות ומפעלי זיכרון", הוא מודה, "אני חושב שבנאדם לא צריך לקבור את עצמו בעבר, אלא להמשיך אל העתיד. דברים קטנים כן אבל לא לבנות איזה פסל של אלה ולסגוד לה כל בוקר מפני שהיא היתה אישה טובה. אני חייב להמשיך קדימה. יש לי משפחה, נכדים והרבה חברים".