"הרבה לפני שפרצה המלחמה הרגישו ביאשי שברומניה את האנטישמיות. הסתובבנו עם טלאי צהוב והגויים קראו לנו 'ז'יד'", נזכרת מרים שיסלר. "כשהייתי בת חמש פרצה המלחמה. שנה לאחר מכן כשהיה חורף קשה והשלג התנשא לגובה של שני מטרים, נשלחתי לקרוא לאחותי אדלה, שהיתה אצל חברה. בדרך לשם תפסו אותי שני גברים ולקחו לי את העגילים. אף אחד לא שמע את זעקותיי לעזרה, ומאז כל הזמן פחדתי ונאסר עלי לצאת מהחצר. הייתי ילדה בת שש בלי חברות, משחקת רק עם עצמה".

שיסלר. "היה לנו מזל גדול במלחמה, אבל להרבה מאוד אחרים לא היה" (צילום: ריאן)   

אבל האירוע שרודף את שיסלר מדי יום כבר 78 שנה קרה ב־29 ביוני 1941. אותו יום שבו היה 'פוגרום יאשי'.

"שיחקתי בחצר הבית ופתאום שמעתי צעקות: 'יהודים לצאת החוצה'. ראיתי דרך הגדר שיירה של יהודים צועדים. תחילה התחבאנו בתוך סבך הגדר החיה, אבל אז אבא אמר: 'נצא כמו כולם בתקווה שלא נצטער על זה'. מיד כשהצטרפנו לשיירה קצין רומני הכה את אבא בראש עם קת הרובה ואבא נפל על הכביש והחל לדמם.

"הגרמנים הובילו את השיירה אל מחוץ לעיר, לחצר של בניין משטרתי גדול. בכל הזמן הזה בזזו ורצחו יהודים ברחבי העיר. הגרמנים והרומנים היכו יהודים עד מוות ובאחרים ירו. זה היה ממש טבח. כשהגענו למשטרה התחילו להעמיס את היהודים על משאיות לכיוון תחנת הרכבת ומשם לטרנסניסטריה, אזור ריכוז של יהודים. למזלנו הרכבות התמלאו ושחררו אותנו. חיפשנו דרכים צדדיות כדי לחזור הביתה ולפנות בוקר הצלחנו להגיע. אלפי יהודים נטבחו באותו יום. את אחי הגדול מרצ'ל לקחו הרומנים לקבור את כל הנרצחים".

שיסלר ומשפחתה - הוריה שמואל־דב וגולדה ואחיה מרצ'ל ואדלה - הסתתרו בביתם תקופה ארוכה ולמזלם אחד השכנים עזר להם. ככל שחלף הזמן הם חששו לחייהם והחליטו לברוח. "חיינו בפחד תמידי שיתפסו וישחטו אותנו. בשכונה שלנו היתה מכולת של זוג יהודים. יום אחד אני ואמי הלכנו לקנות שם וכשהגענו מצאנו אותם שחוטים. התמונה הזו לא יוצאת לי עד היום מהראש. כמה חודשים לפני שהרוסים כבשו את העיר הסתתרנו במרתף של מסעדה בבעלות יהודי. היו שם לחות וטחב נוראיים אבל לא היתה לנו ברירה. עברנו שם את ההפצצות של בעלות הברית. אחרי כמה חודשים, בשעת בוקר, שמענו צעקות שהרוסים כבשו את העיר".

בשנת 1947, כשהיא בת 13, עלתה שיסלר לארץ יחד עם 7,500 ילדים. תחילה היתה בבית עולים ברעננה, ולאחר מכן עברה לקיבוץ רמת יוחנן. בשנת 1949 עברה להתגורר עם הוריה בעפולה. שלוש שנים לאחר מכן הכירה את יונה שיסלר, יליד הונגריה, ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ. ילדיהם, יצחק ויהודית, נקראו על שם אחיו ואימו של יונה, שנספו בשואה. בעלה נפטר לפני חודשים ספורים, בגיל 91. עם השנים נולדו להם שמונה נכדים ושני נינים.

"היה לנו מזל גדול במלחמה, אבל להרבה מאוד אחרים לא היה. אלוהים שמר עלינו", אומרת שיסלר ופורצת בבכי. "יהודים רבים ממוצא רומני נסעו לטיול שורשים ברומניה. אני לא נסעתי. אני לא סולחת לרומנים. שאני אתן להם להרוויח כסף אחרי מה שהם עשו? רעל אתן להם ולא כסף. אני לא רוצה לראות את רומניה, אני לא רוצה לראות רומנים. גם אחותי והאחים שלי לא חזרו לשם. לא סלחנו ולא שכחנו".