אילנה רקוביצקי ז"ל, דמות מוכרת מאוד בעפולה, נפטרה בשבת לפנות בוקר בשנתה, לאחר מאבק של שנה וחמישה חודשים במחלת הסרטן. רקוביצקי (63) היתה במשך יותר מ־20 שנה עובדת בכירה בהיכל התרבות.

אילנה רקוביצקי ז"ל | צילום: אלבום פרטי

"הכרתי את אילנה בשנת 2011, ומהר מאוד ראיתי איזה לב גדול וכמה נתינה יש לה", אומר מנהל אגף התרבות בעיריית עפולה יניב בוגנים. "היא היתה יד ימיני. אילנה עבדה בקופות, שהן מבחינתי הלב הפועם של ההיכל. היא היתה האשה הכי ותיקה פה, וראיתי בה את האמא הרוחנית של המקום. היתה לה מסירות אין קץ לתפקיד, היא ידעה להיות קשובה ולעבוד עם לקוחות בצורה הטובה ביותר. היתה הכי מקצועית שיש. היא עשתה את כל הנהלת החשבונות עד השקל האחרון, ועבדה בצורה ישרה כמו פלס". 

בוגנים מספר שלפני פחות משנה העניקו לרקוביצקי בטקס מרגש את פרס העובדת המצטיינת. "זה קרה אחרי שהיא כבר חלתה, והיא התרגשה מאוד. זה הגיע לה, כי היא תמיד הצטיינה", אמר והוסיף: "היה בינינו קשר חם. הצוות כאן בהיכל התרבות מצומצם מאוד, אנחנו כמו משפחה, אחד דואג לשני. לפני חודש הגענו, כל הצוות, לביתה של אילנה וחגגנו לה יום הולדת 63. כתבתי לה שיר והקדשתי לה אותו. כולנו היינו איתה והיא התרגשה מאוד. בעשרת הימים האחרונים מצבה הידרדר, ואני כבר לא הייתי מסוגל ללכת אליה להיפרד".

שרית יצחק, בתה של רקוביצקי, מספרת על אמה: "היא רצתה תמיד להמשיך לחיות, ונלחמה במחלה. שבוע לפני שהיא נפטרה הגיע מישהו מביטוח לאומי כדי שנמלא טפסים, והיא אמרה, 'נראה לכם? אני לא הולכת למות'. גם בלילה שנפטרה היא לא נפרדה מאיתנו ולא אמרה כלום. היא תמיד נתנה מעצמה ועזרה לאחרים", אומרת יצחק. "היא חיה את החיים של הסביבה יותר מאשר של עצמה. תמיד עם יכולת נתינה אין סופית. גם בזמן הטיפולים היא דאגה לקחת את הנכדים ולקנות להם דברים".

לדברי הבת, הקושי לצאת מהבית גרם לרקוביצקי להרגיש מדוכאת: "ברגע שהיא לא יכלה לצאת מהבית ולנהוג, מצבה הידרדר בבת אחת. היא כבר לא יכלה לקנות דברים לנכדים, לעזור ולתת מעצמה. היה לה קשה להיות לנטל על אחרים. לפני שנה וחמישה חודשים נשארתי איתה בבית החולים לכמה שעות להשגחה אחרי הביופסיה, והיא השביעה אותי שלבית חולים היא יותר לא מתקרבת.

רקוביצקי ז"ל עם יניב בוגנים | צילום: אלבום פרטי

"גם בתקופת המחלה היא היתה הולכת בבוקר להיכל, בהתנדבות, ועוזרת בכל בעיה. העובדים שם אמרו תמיד שהיא עושה עבודה של שלושה אנשים. גיליתי שהיו לה קשרים עם עוד המון עובדים, לא רק אלה שעבדו איתה ישירות. כמה ימים לפני שהיא נפטרה הגיעה אליי אחת העובדות וביקשה בבכי לראות את אמא שלי. היא סיפרה לי שהיא הוציאה אותה מהקשיים הכי גדולים שלה, תמכה בה ועזרה לה. אני לא ידעתי על זה כלום, כי היא היתה אשה שומרת סוד".

יצחק מספרת כי ביולי היתה אמורה להיערך חגיגת בר מצווה לבנה. בגלל המצב הקשה הקדימה המשפחה את האירוע לחמישה בפברואר, כדי שגם אמם תוכל לחגוג איתם. "ההזמנות כבר היו מוכנות, אבל ביום חמישי שעבר אמר לי הרופא שהמצב מידרדר מהר יותר ממה שציפו. לא ידענו מה לעשות כי לא רצינו לאכזב את הילד. הרופא אמר לי באותו יום שאמא לחוצה ומפחדת לאכזב אותי, שהציפייה לבר המצווה מעכבת אותה. הוא אמר לי: 'שחררי אותה'. אמרתי לו, 'איך אשחרר אותה?' והוא אמר שזה מעיק עליה ושהיא סובלת מאוד".

יצחק ממשיכה לספר בכאב: "ביום שישי אחרי ארוחת הערב לחשתי לה באוזן שביטלנו את בר המצווה, ושאני משחררת אותה. אמרתי לה שהיא האמא והסבתא הכי מושלמת שיש בעולם. זה היה הלילה היחיד שלא ישנתי בבית שלה מאז המחלה; אחרת, אם הייתי פה, אני לא חושבת שהיא היתה משחררת. בחמש בבוקר ראינו אותה ישנה והיא היתה כבר קרה מאוד. אמא שלי צדיקה, היא נפטרה בלילה שבין שישי לשבת".

רקוביצקי השאירה אחריה בעל, שני ילדים ושבעה נכדים.