רומי שחף (26) ממגדל העמק, חולת אנורקסיה, חיה בין ייאוש לתקווה כבר חמש שנים. היא בחורה גבוהה - 1.72 מ' המתפרשים על 51 קילו בלבד. כשהיא נכנסה לבית הקפה, מלווה באמה, כל המבטים של הנוכחים הופנו אליה. "אני כבר רגילה שכולם מסתכלים עליי ככה, רואים שמשהו בי לא בסדר", היא התנצלה, ואמה מיד ביטלה את דבריה: "זה כי את הכי יפה פה, אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלך", היא מתקנת אותה, ואכן למרות הרזון ניתן להבחין בבירור כי מדובר בבחורה יפה, עם שיער דבש ועיניים ירוקות.

"פעם אני למטה ופעם למעלה" | צילום אילוסטרציה: ShutterStock

לפני חצי שנה היא עברה יחד עם הוריה מפתח תקווה לצפון כדי להתחיל מחדש - מעבר שלא היה קל לאף אחד מבני המשפחה, לא להוריה ולא לה ולאחיה שהתגוררו כמעט כל חייהם במרכז; צעד שנעשה מתוך תקווה שהשינוי במקום המגורים יביא איתו גם סיכוי חדש לחיים - סיכוי לצאת מהמערבולת שהיא נמצאת בה, או כפי שהיא מכנה אותה כ"חור שחור". "אני מקווה שהמעבר הזה והכוח שיש לי וזה שלא כולם מכירים אותי פה ייתן לי תקווה וכוחות לנצח", היא אומרת באופטימיות.

מדרון חלקלק

עד לפני חמש שנים היתה רומי צעירה שמחה, יפהפייה עם עיניים קורנות. תמונות ארכיון בטלפון שלה מעידות על כך וגם מאפשרות לערוך השוואה בין רומי של אז ורומי של היום, עם העיניים הכבויות והשקועות. "הכל התחיל כשהייתי בזוגיות", היא מגוללת, "הייתי אז מאוד תוססת וחברותית, במראה הייתי אפילו שמנמנה. אבל לאט לאט הוא התחיל להתרחק ממני. לא הבנתי למה, ויום אחד חברה סיפרה לי שהוא לא נמשך אליי בגלל המראה החיצוני. כולם אמרו שאני יפה ואני ייחסתי את זה לזה שהייתי עגלגלה", היא משחזרת.

השינוי התחיל מיד. רומי הפסיקה לאכול, היא מנעה מעצמה ארוחות והמטרה היתה לרדת 10 קילוגרמים. "שתיתי רוב הזמן, ככה זה התחיל", היא מספרת, "מנעתי מעצמי ארוחות, במקום זה לעסתי מסטיקים כי שמעתי שזה גורם לשובע, וניסיתי כל מיני שיטות. היה לי קשה מאוד. הייתי עצבנית אבל זה עבד והקילוגרמים החלו לרדת".

אחרי כשבוע, אמה שמה לב שבתה כבר לא אוכלת כמו פעם. "הבת שלי אהבה אוכל ואוכל טוב, תמיד בילינו במסעדות ופתאום היא התחמקה או הזמינה סלטים שגם אותם בקושי אכלה. ידעתי שהיא משנה תזונה והייתי בעד להוריד כמה קילוגרמים, אבל לא ידעתי שזה מה שיקרה", משחזרת האם.

לאחר שכבר ירדה את הכמות הרצויה ונכנסה לג'ינס מידה 38, זה לא הספיק לה והיא החליטה שצריך עוד. "כולם אמרו לי שאני נראית מעולה, אבל אני נראיתי לעצמי שמנה. רציתי מידה 36, אז המשכתי וההידרדרות מפה היתה מהירה מאוד", היא מספרת.

התעלפויות ואשפוזים

אחרי שהשילה 20 ק"ג ממשקלה, הבינה האם שמשהו לא תקין אצל בתה. "כל הזמן היא אמרה לי שהיא לא מצליחה לעצור ושהיא יורדת בלי רצון ושהיא מנסה לאכול. הבנתי שמשהו פה לא בסדר, היא גם נחלשה מאוד והיתה הרבה שעות בבית - מה שלא היה אופייני לה. זה לווה גם במצבי רוח קשים. כשהערנו לה היא התנערה מהשאלות בטענה שהיא שמנה ופה ממש התחלנו לדאוג", מספרת האם.

ההורים פנו לייעוץ מקצועי של תזונאית, שאבחנה באופן חד משמעי כי רומי סובלת מאנורקסיה, והציעה טיפול פסיכולוגי. "כשישבתי מולה הייתי לרגע בהלם. רומי שלי? אנורקסית? לא יכול להיות", מספרת האם, "חשבתי שזה קשור למצב הרוח בעקבות הפרידה, ולאט לאט התברר לי כי זה רק החל משם, אבל זה נכנס ללופ קשה שאי אפשר לעצור אותו. החלטתי לקחת אותה לטיפול מקצועי".

בשל ההידרדרות המהירה במצבה, החליטו במשפחה על טיפול אצל פסיכיאטר ולא אצל פסיכולוג, שכן בשלב הזה רומי כבר איבדה המון קילוגרמים והחלה להרגיש לא טוב, חולשה ועייפות. היא התעלפה כמה פעמים גם בזמן הלימודים האקדמיים אליהם נרשמה, ובהמשך גם פרשה בשל מצבה, ואף הגיעה למצב של כמה אשפוזים בבתי חולים, בחלקם קיבלה הזנה תוך ורידית. "אף אחד לא יודע באמת מה זה חיים של אנורקסית", היא מספרת, "זה לחיות בפחד כל רגע שיקרה משהו. זו אי נעימות. כשאת רואה אוכל - יש לך כבר בחילה רק מהמראה. בהתחלה הקאתי בלי סוף כי זו דרך להענשה שאכלת. אחר כך הגוף כבר לא מסוגל לעכל וזה קורה לעתים קרובות ומזעזע את כל הסביבה. בשלב כלשהו מרגישים חוסר אונים. יש ימים שאני מרגישה שהגוף שלי התעוות - לא מרזון אלא מעצם החולשה כי אי אפשר כבר לעמוד ישר. אין כוח. כשהייתי מגיעה לבית חולים הייתי כבר בסוג של אדישות. רק חיכיתי לקבל נוזלים. אין כוח לשיחות נפשיות עם פסיאטרים ופסיכולוגים; הכל על אוטומט, העיקר שישחררו אותי. אני תמיד חייבת להתחמק מאירועים משפחתיים כי כולם מסתכלים עליי כמו על מצורעת וגם יש אי נעימות כלפי ההורים, כי כולם מדברים גם עליהם מאחורי הגב. זו תהום בלי תחתית; אני לא מגיעה לתחתית, אבל גם לא מצליחה לעלות למעלה. כל החברים שלי התרחקו ונשארו רק שתי חברות טובות. זה קשה מאוד".

רוצה לצאת מזה

לפני כחצי שנה, כאמור, כשנוצרה אפשרות ממקום העבודה של האב, החליטו בני המשפחה בהחלטה מהירה אך לא פשוטה לעבור לצפון. "זו היתה החלטה קשה לעזוב את מה שאנחנו מכירים, אבל חשבנו שזו תהיה התחלה חדשה ומצוינת לרומי. משנה מקום משנה מזל ומצב רוח", מספרת האם.

אלא שהמצב של רומי לא ממש השתפר, אבל לפחות הירידה במשקל נעצרה. "כבר שתי חברות שלי נפטרו - אחת בחו"ל ואחת בארץ שלא החזיקה מעמד. אני יודעת שמשהו לא בסדר אצלי, אבל אני נראית לעצמי שמנה מאוד. אני לא אוהבת את מי שאני רואה במראה, אבל מבינה שהחיים שלי בסכנה. אני יכולה כמה ימים להיות בסדר, ואז שוב יש הידרדות, שוב לא בא לי לאכול וכל דבר עושה לי בחילה", היא מסבירה את המצוקה.

במצב של רומי, שהקיבה כבר כל כך קטנה בגלל חוסר בתזונה, היא לא מסוגלת לעכל הכל, וגם המחזור שלה פסק לפני שנתיים. “אני מנסה לאכול, יש דברים שמותר לי ויש דברים שאסור לי כמו גבינה צהובה שלא מתעכלת לי ועושה לי דברים נוראיים בבטן. אני מנסה לאכול דברים שאהבתי פעם שהיום אני פחות מתחברת אליהם, אבל אני מנסה", היא מסבירה.

במקביל היא עוברת טיפולים פסיכולוגיים אצל מטפלת חדשה. "פעם אני למטה ופעם למעלה", היא אומרת, "החלום שלי הוא להיות נורמלית, לצאת עם חברים, ללכת לים בלי שיסתכלו עליי במבטים מוזרים, שיהיה לי חבר, לסיים את הלימודים ואפילו להתחתן ולהקים משפחה אם המחזור יחזור לי. אני רוצה לחיות, לא רוצה למות ולהיות עוד אחת מהסטטיסטיקה", היא מצהירה.

מתוך הניסיון האישי הקשה שלה, יש לה מסר חשוב להורים ולצעירות: "אל תיתנו לאף אחד להוריד לכם, אצלי זה קרה מאוחר מדי עד ששמנו לב. הורים, שימו לב לילדות שלכם. זה מתחיל בכלום ונמשך בלי יכולת שליטה על זה. תצילו אתכם ואת הילדים שלכם לפני שיהיה מאוחר מדי כי כל המשפחה סובלת מזה", היא מסכמת.