חיים לא קלים עוברים על האחים סימה ויאיר אברהם מנוף הגליל, שהצרות לא מפסיקות לדפוק על דלת ביתם. לאחר שאיבדו את אמם לפני כ־11 שנה, נפטר גם אביהם לפני כשלוש שנים לאחר אירוע מוחי שעבר.

 "החיים עוד לפניה". סימה ויאיר אברהם. צילום: שרון צור

ואם זה לא מספיק, אז סימה אברהם (47), שסעדה את אביה עד יומו האחרון, חלתה בעצמה במחלת כליות סופנית ובימים אלה היא נזקקת בדחיפות לתרומת כליה.

טיפולים קשים

אברהם התעלמה לחלוטין ממה שהגוף סימן לה במהלך השנה האחרונה, שבה סעדה את אביה - כאבי תופת וכליות נפוחות - רק כדי לא להוסיף עוד נטל על האב ועל המשפחה.

"טיפלתי באבי עשר שנים. הוא קיבל את האירוע שנה אחרי שאמא נפטרה", היא מספרת, "התסמינים התחילו אצלי לפני כשלוש שנים. כל מה שהייתי אוכלת הייתי מוציאה, ברמה שגם מים לא יכולתי לשתות. לא דיברתי כי המצב היה קשה גם ככה ולא רציתי להוסיף נטל. אחרי שאבא נפטר אחי יאיר כבר הכריח אותי ללכת להיבדק".

רק לאחר שהאב נפטר התפנתה אברהם להתמודד עם המלחמה הפרטית שלה. מבדיקה קצרה היה אפשר להבין מיד כי מצב הכליות שלה לא טוב, בלשון המעטה; לאחר שורה של בדיקות התברר כי היא סובלת מאי ספיקת כליות סופנית. "הרופאה רק מלהסתכל על הבטן שלי הבחינה שמשהו לא כשורה.

היא קראה לעוד רופא שיסתכל עליי וההתייעצות היתה פחות מחמש שניות. מקופת חולים עד רמב"ם הדרך היתה קצרה", היא מספרת ומוסיפה, "כששמענו שאצטרך לעבור דיאליזה היתה קצת הקלה כי חשבנו על הגרוע מכל. שמעתי בעבר על דיאליזה אבל לא באמת ידעתי מה המשמעות".  

מאז האבחנה עוברת אברהם דיאליזה שלושה ימים בשבוע במשך ארבע שעות, עד שתגיע ההשתלה המיוחלת שתעזור לה לשרוד. בזמן הזה היא אינה יכולה לנהל אורח חיים נורמלי: זוגיות, חיי חברה או עבודה. גם סתם לשבת בלי להרגיש כאבים עזים זה רק בגדר חלום.

"כבר הייתי במצב של בין החיים למוות. עברתי צנתור שאחריו הייתי בסוג של דום לב. בכלל, אחרי טיפולים אני פשוט נזרקת על המיטה ומרגישה חצי מתה", היא מתארת, "יש תופעות לוואי קשות מאוד אחרי הטיפולים. מעבר לדיאליזה, כל שלושה חודשים אני ברמב"ם בשביל טיפולים קשים שישאירו אותי בחיים. הגוף שלי מלא בצלקות מכל הניתוחים שעברתי".

שומרת על אופטימיות

למרות מצבה הקשה לא תשמעו את אברהם מתלוננת על מר גורלה. באופן יוצא דופן, היא מצליחה לשמור על אופטימיות שאחרים במצבה כבר היו מאבדים מזמן. "אני ממשיכה לחיות ועושה את הדברים שאני אוהבת לעשות, עם מוגבלויות כמובן. לא נתתי לעצמי להיכנס לדיכאון למרות כל מה שעברנו".

מאיפה שואבים תקווה אחרי כל ה'מכות' האלה?

"אני באמת לא יודעת. כשהייתי מאושפזת ברמב"ם בפעם הראשונה שכבה איתי מישהי באותו החדר. היא שמעה איך אני מבשרת לאנשים בטלפון את מה שקורה איתי והיתה משתגעת ממני.

'מאיפה כל האופטימיות והשמחה הזו', היא שאלה. אמרתי לה 'כבר יש לי את זה, אז אין לי מה לשבת לבכות ולרחם על עצמי למה דווקא אני. צריך להתמודד עם המצב'".

היא שולחת מסר גם לאחרים: "חשוב להגיד למי שנמצא במצב הזה, שזה לא ייתן לו לרדת למקומות לא נכונים. יש לי תמיכה של משפחה וחברים שמתקשרים ובאים לחזק כל הזמן, וזה המזל שלי".

למרות האופטימיות, אברהם מודה כי לפני ואחרי כל טיפול יש פחדים ותחושת מיאוס, ימים בהם הגוף לא יכול לשאת יותר. "יש ימים שאני פשוט אומרת 'די, מספיק'. אבל שוב, יש מי שמחזק אותי ואומר לי לא להרים ידיים.

"למזלי אני נמצאת במקום שהצוות הרפואי שם מאוד מחזק את המטופלים. על כל אחד שדוקר, יש אחד שמחזיק את היד. אין לי מילים לתאר עד כמה אני מודה להם", היא אומרת על בית החולים האנגלי בנוף הגליל שבו היא מטופלת.

מיותר לציין עד כמה אברהם מייחלת לתורם שיגיע, יגאל אותה מייסוריה ויחזיר אותה לשגרת חיים נורמלית. "אני תמיד שומרת על אופטימיות ואני באמת מקווה שזה יגיע כמה שיותר מהר. זה ה-חלום שלי.

שומרת על אופטימיות. סימה אברהם. צילום: שרון צור

"אני לא מאחלת לאף אחד לעבור מה שאני עוברת. אם יגיע תורם זה יחזיר אותי לשגרת חיים נורמלית, שאפשר לקום בבוקר, לחיות ולעבוד כדי לצאת מארבעת הקירות שלי. אני מאמינה שהתורם המיוחל יגיע".

בין החיים למוות

כאמור, מי שנמצא כל העת ליד אברהם הוא אחיה יאיר, שבחלומות הכי גרועים שלו לא דמיין כי לאחר שאיבד את הוריו ייאלץ להתמודד עם בשורות קשות נוספות. "בתום השבעה של אבא היא פשוט קרסה ופיניתי אותה לבית החולים", הוא מספר.

"אחרי שייצבו אותה הסבירו לי שאין מה לעשות עם הכליות. שלא נשאר מה להציל מהן. כל התקופה שהיא לא הרגישה טוב היא הסתירה את זה כדי לא להדאיג. אבל לקראת הסוף כבר התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר, וזו לא היתה הפתעה גמורה בשבילנו, האבחנה של הרופאים".

כעסת שהיא לא אמרה לך כלום?

"מצד אחד כן. מאוד כעסתי. למה לא דיברת? למה לא טיפלת בעצמך? אולי לא היינו מגיעים למצב הזה היום. מצד שני, היא היתה עם אבא שלנו כל הזמן, והיא לא היתה רוצה להתחיל טיפולים במקום להיות לידו".

אחיה של אברהם עובר איתה ימים לא קלים, שבהם היא כמעט 'נגמרה' לו בידיים. "כשהטיפול לא יוצא טוב זה מוביל לתופעות חמורות עד כדי כך שהיא היתה פעמיים על סף מוות. פעם אחת אחרי טיפול לא מוצלח הגעתי איתה לבית החולים.

"אחרי ששיחררו אותנו בשעות הערב המאוחרות הגענו לחניה חשוכה וריקה מאדם ופתאום סימה פשוט צנחה לי בידיים, כשאני קולט שכמעט שאין לה דופק", הוא אומר, נסער, וממשיך: "התחלתי לעשות לה עיסויים וצרחתי לעזרה במשך כמה דקות, עד שבמזל עברה אחות בחניה והזעיקה עזרה. אלו היו דקות איומות של פחד. בגלל שהטיפול לא היה טוב הצטברו נוזלים סביב הלב ולחצו עליו עד שהוא כמעט נדם".

יאיר אומר כי נסיבות החיים לא מקלות על משפחתו, אבל איכשהו הוא פיתח חסינות וכעת הוא רק מתפלל שיימצא תורם לאחותו. "נחתו עלינו הרבה מכות", הוא אומר בכאב, "איבדנו את ההורים, דודים, סבתא וחברים ואתה אומר 'די, מתי זה ייגמר'.

אי אפשר להגיד שזה לא משפיע, אבל ברגע האמת אתה מתפקד כמו מכונה ומוותר על הרבה מהחיים שלך כי זו אחותי ואעשה הכל עבורה. היא חייבת השתלה, היא צעירה, החיים עוד לפניה והיא פשוט סובלת. לחכות בתור להשתלה זה על גבול הלא הגיוני. השתלה זה אומר לחזור לשגרה ולתפקוד מלא ורגיל. בלי טיפולים, למעט כדורים. פשוט לחזור לחיים".

לאברהם היה חשוב להודות לאחיה יאיר: "רוב המשפחה שלנו גרה רחוק. אז גם אם אני לא אומרת לו את זה הרבה, המזל שלי הוא שיש לי את יאיר לצדי, שבא לגור איתי כדי לעזור ולטפל בי".