צילום: רויטרס שופט בית המשפט המחוזי, בנימין ארבל, פסק כי על המדינה ועל רשות המים לפצות קבוצת חקלאים מיסוד המעלה בסך 4,481,397 שקל בשל הנזקים שנגרמו להם בימי החורף הקשים בשנים 2002-2003. בית המשפט קיבל למעשה את טענות החקלאים שהפעולות שנעשו על ידי רשות הניקוז טרם ההצפה ובמהלכה לא היו מספקות, ויש בהם מימד רשלני.

במהלך חורף 2002-2003 ירדו גשמים עזים באזור הצפון, הירדן עלה על גדותיו והציף את האזור הדרומי של עמק החולה, שם נמצאים המטעים של חקלאי יסוד המעלה. במהלך המשפט זומנו מטעם התובעים ומטעם ההגנה מומחי מים שסיפקו הסברים בנוגע לגורמים שהביאו להצפה. נציגי המדינה ורשות הניקוז ניסו לאפיין את אירוע ההצפה כאירוע חריג בקנה מידה כזה שגם היערכות סבירה לא הייתה יכולה למנוע את הנזקים.

הם טענו גם שרשות הניקוז פעלה להעמקה והרחבה של אפיק הירדן עוד קודם לסופה, אולם רשות העתיקות התנגדה להמשך העבודות בגלל הימצאותו של אתר פרה-היסטורי בסמוך לערוץ הירדן. חוסר האפשרות להמשיך את העבודות במלוא היקפן גרם לכך שהאפיק לא היה יכול להזרים את מלוא כמות המים, ולכן המים גלשו מסוללות ההגנה והציפו את השטחים.

נציגי התובעים טענו לעומת זאת שלא מדובר באירוע חריג במיוחד, והוא עלול להתרחש בממוצע כל 10 שנים, ולכן חייבת להיות היערכות מתאימה. אבל הנימוק המשכנע ביותר מבחינתם של החקלאים נגע למתקן המכונה "קלאפה".

זהו שסתום אל חוזר, שמאפשר למים לחזור לאפיק לאחר שהתרחשה הצפה. ברגע שהסופה שוככת ומפלס המים בירדן יורד, הקלאפה אמורה להיפתח ולאפשר למים שהציפו את השדות להתנקז בחזרה לתוך האפיק. החקלאים זימנו את השופט ארבל לסיור בשטח, והוא נוכח במו עיניו במצב ובפסק הדין הוא כתב: "כאשר פסק האירוע, והמים בירדן שבו לזרום כרגיל, נפתחה הקלאפה וניקזה את המים שבאזור. דא עקא, שהקלאפה הייתה מותקנת גבוה יותר ממפלס קרקע המטעים באזור. כתוצאה מכך, לא נוקזו המים המצויים תחת רום הקלאפה ונשארו צבורים באזור מטעי התובעים".

בחורף 1991-1992 הייתה הצפה של המטעים באזור, אולם המים התנקזו יחסית מהר בחזרה לאפיק הירדן. לאחר מכן החליטה רשות הניקוז למנוע את הצפת השטחים החקלאיים על ידי בניית סוללות הגנה לצידי האפיק. אבל מערכת הניקוז החוזר כשלה והסוללות מנעו את החזרה של המים לירדן, ורק לאחר חודש וחצי כמעט החליטה רשות הניקוז לפרוץ פתח בסוללה הנמצאת לאורך גדת הירדן ולאפשר למים להתנקז.

במשך הזמן הזה נרקבו שורשי העצים והעצים מתו. ההתמהמהות של רשות הניקוז גם היא נראתה בעיני השופט כרשלנות,
וכך כתב: "נוכח נתונים אלה, נאלצה הנתבעת 2 (רשות הניקוז) לפרוץ בזמנו במכוון את סוללת התעלה המערבית בנקודה שבה אירעה הגלישה, על מנת לאפשר את ניקוז המטעים – פריצה שנעשתה מאוחר מדי".

ירמיהו זמירי הוא אחד החקלאים שמטעיהם נפגעו בהצפה. לאחר פרסום פסק הדין, הוא הגיב ואמר: "על זה נאמר: 'עד שבאה הנחמה, יצאה הנשמה'. לקח הרבה זמן, אבל בסוף קיבלנו את מה שהגיע לנו. מה שלדעתי הטה את הכף לטובתנו זה הסיור שהשופט עשה בשטח. רק בשטח הוא יכול היה להיווכח במו עיניו, מעבר לכל הפלפולים של עורכי הדין, מה בדיוק קרה".