צילום: אתי דור-נחום כשהיזם החברתי ואיש החינוך צביקה מזרחי (35) ישב במאהל המחאה, שהוקם במרכז טבריה בקיץ 2011, הוא לא חשב שהחודש שחי ברחוב ישנה את חייו מן הקצה אל הקצה.

שומרים על טבריה: הזירה החברתית הכי חמה בעיר

אותם ימים של ויכוחים אידיאליסטיים על צדק ושוויון חברתי חידדו אצלו את התובנה שכדי לשנות את המציאות צריך לפעול. כן, גם אם אתה גר בקרית משה, אחת השכונות המוזנחות בעיר.

זמן קצר לאחר שהמאהל פורק, החברים התפזרו ושיחות הנפש אל תוך הלילה גוועו, הקים מזרחי את ועד 'קרית משה מתאחדת' וייסד את מסורת ה"ג'אם סשן" – הפקה במתכונת מוזיקאלית עם מסרים נפיצים שנועדו לעורר בתושבים מודעות לצדק חברתי, שוויון וסולידריות קהילתית.

לאחרונה החל מזרחי לעבוד עם בני נוער בשכונה והוא משמש כמדריך חברתי בתיכון מח"ט (מרכז חינוך טכנולוגי). השאיפה שלו היא לייסד תנועת נוער ארצית שחבריה, נערים ונערות מהשכונות, ישפיעו על קהילות נוספות ויחוללו שינוי.

"המחאה החברתית הצליחה בגדול", הוא אומר, "הקיץ האחרון היה עצום. עשינו קייטנה שלא עלתה לאף אחד שקל והיא כללה טיולים, הסעות ומחנה קיץ. עכשיו אנחנו רוצים שיהיה בשכונה מתנ"ס ומגרשי ספורט. הבשורה האמיתית של הקבוצה היא חברתית.

"התושבים בשכונה מבינים שנמאס להתבכיין על המצב ובמקום זה לוקחים את האחריות לידיים ומנסים לשנות. מהלך כזה נותן להבין שיש תקווה. היום אפשר לשמוע בקרית משה שיחות על מתווה הגז. לפני כמה שנים, איפה היית שומע דבר כזה? לפעמים אני בהלם, מורגש שיש יותר מוּדעוּת".

"התחלתי לחשוב"
בקרית משה, אחת השכונות הגדולות בעיר, מתגוררים יותר מ־2,000 תושבים מכל המגזרים - דתיים, חילוניים ומסורתיים. כולם מכירים את כולם ומתנהגים כמו משפחה אחת גדולה.

"גדלתי כאן עד גיל תשע ואז עברתי לפנימייה", מספר מזרחי. "הסיטואציה של ילד שצריך להסתדר לבד עיצבה את המציאות שלי. הדבר הכי חשוב שהתחלתי לעשות זה לחשוב. אחר כך התגייסתי לצבא ובתוך שלושה חודשים הגעתי לטירונות לוחמים וסיימתי בהצטיינות. לבקשתי, הפכתי ללוחם במג"ב. ויתור לא היה אופציה בכלל. זה לימד אותי שיש בי כוח. האמנתי בעצמי. תמיד האמנתי שאני בסדר והעולם הוא זה שמתנהל לא נכון".

שבועות אחדים לאחר פרוץ המחאה החברתית הוקם במרכז העיר מאהל ספונטני שמשך אליו מאות סטודנטים, צעירים, בעלי משפחות צעירות ותושבי שכונות. הם באו לזעוק על המצב, אבל רק בודדים מינפו את המחאה לעשייה. מזרחי היה אחד מהם.

המחאה תפסה את מזרחי, צעיר מסורתי חובש כיפה, חצי שנה אחרי שחזר לטבריה מכפר סבא, שם התגורר ועבד בחברת 'טבע'. למאהל הוא הגיע בלי להבין בדיוק מדוע.

"זאת לא הייתה מחאה של מעמד הביניים", הוא מספר. "באתי מכאב אמיתי והבאתי את זעקת השכונות. אני מודה שלא ידעתי אז מה לא בסדר, אבל הרגשתי שמשהו לא מתנהל כשורה.

"ידעתי שיש סיבה למחות. רק בכפר סבא הבנתי כמה לא הייתי מודע למקום שבו גדלתי. גרתי בעיר מתוקתקת ופגשתי אנשים שברור להם מה הזכויות שלהם - בהחלט שוֹק תרבותי פוקח עיניים.



"המחאה עוררה אותי וידעתי שאני לוקח את זה לשכונת ילדותי, לקרית משה. בטבריה יש הרבה אהבה בין האנשים אבל יש אטימות כלפי המשמעות של קהילה, ולעובדה שהקושי של כל אחד מצטבר ויוצר קושי הרבה יותר גדול. מה שהיה לי חשוב בהקמת הוועד זה להעביר את המסר: יש לי בחירה אם להיות מוזנח או לומר - די".

מזרחי דוחה את הטענה שהמחאה לא הצליחה. "אנחנו לא מגדירים הצלחה בצורה נכונה", הוא מסביר. "הצלחה לא נמדדת בכמה אנשים הוצאתי לרחוב או כמה משאבים הושגו מהממשלה. קרית משה, למשל, התאחדה כתוצאה מהמחאה.

"אני עצמי קמתי בעקבותיה ועשיתי מעשה. יש לי חברים מקרית שמונה שהקימו בית קפה בשם 'חברותא' ומדי ערב הם יושבים בכיכר צה"ל, מנגנים מוזיקה ומנהלים שיחות עם הלקוחות. אני מנהל את הפורום הצפוני של פליטי המחאה, שחלקם אנרכיסטים ממש.

"מצחיק לראות מישהו עם כיפה שמוביל אנרכיסטים, לא? אבל זה מה שיצרה המחאה, צירופים מאוד מיוחדים. בפורום אנחנו בעיקר מדברים ומעלים נושאים למוּדעוּת הציבורית. עכשיו למשל אנחנו לומדים את סוגיית החלוקה של הקרקעות בצפון".

"נמאס להתבכיין"
בוועד של קרית משה חברים 12 מתושבי השכונה, שכל אחד מהם מייצג אזור אחר. הצעדים הראשונים שעשה הוועד כדי לבנות מחדש את אמון התושבים היו צביעת מעקות חלודים בירוק, מבצע ניקיון, הסדרה חלקית של התאורה ברחובות, סתימת בורות בכביש והנגשת שבילי הליכה. למזרחי היה ברור שבהתחלה יצטרך לעבור את מחסום הייאוש.

"לאנשים בשכונה היה הרבה זעם כלפי הממסד", הוא אומר, "הם לא האמינו ברשויות ושיכול להיות אחרת. אני בא מתוכם ואני מדבר את השפה של השכונה. אגב, זה הקושי של אנשים שמגיעים מבחוץ ומנסים