צילום: שרון צור ביום הביל במיוחד של שלהי הקיץ הם יושבים בפרגולה, המשקיפה לחצר הבית שבאשדות יעקב מאוחד, ומנגנים את הפיוט המזוהה יותר מכולם עם ערב שבת - 'שלום עליכם' - בסגנון מוסיקלי שונה לחלוטין. המרקם מזכיר מין ערבוב של מוסיקה יהודית ומוסיקת רוק משנות ה־70 וה־80, כמו לד זפלין וברוס ספרינגסטין.

תכירו: הפייטן הטברייני שמופיע במרוקו

אחר כך הם עוברים לניגון המלווה טקסט מהנביא ישעיהו, שמדבר על גאולה ואחרית הימים. ארבעת הקיבוצניקים, שהכירו במקרה בפאב בעמק הירדן, מנסים להסביר מה להם ולשירים מהמקורות, מה להם ולקירוב רחוקים לבורא.

להם זה די ברור: הם כאן כדי 'לעשות יהדות' קצת אחרת. בינתיים הם חולמים להופיע עם אהוד בנאי, או לפחות להיות להקת החימום שלו, ומתכוננים לאלבום הבכורה הראשון שלהם שייצא בדצמבר.

את להקת 'שבת נקבלה - תוצרת הארץ' הקים לפני כשנתיים שחר אלון (43) מקיבוץ אלומות, נגן גיטרה שמרכיב זוג משקפיים מיניאטוריים על כובע לבן. אלון הגיע לצפון אחרי 14 שנה בניו יורק ובלוס אנג'לס, ועובד כיום באתר התיירות 'ירדנית' עם סולן הלהקה, יאיר קיל (30) מקיבוץ האון.

קיל, שספג כבר מילדות שירים מסורתיים ממשפחתו הדתית באפרת, לובש גי'נס וטי שירט. את הכיפה הוריד אי אז כשמרד בהורים ובדת ועדיין, לדבריו, הוא "מחפש את הדרך".

נגן הבס של הלהקה, אלון תמיר (50), שבביתו נערכת החזרה, חי 18 שנה בבלגיה וחזר לקיבוץ לפני שמונה שנים עם רעייתו אן, פסלת ואמנית, ושני ילדיהם. הקיבוצניק בכל רמ"ח איבריו מעיד שהפך ליהודי מאמין, למרות חזותו החילונית המובהקת. ליד שלושתם יושב המתופף יקיר סולפיין (29), יוצא יחידה מובחרת, שכיום עובד עם נוער בקיבוץ סאסא.



שירה כתפילה
"עד התיכון הייתי דתי לכל דבר", מספר קיל. "לאט־לאט הכיפה ירדה לגמרי ובמשך שנים הייתי אנטי־דתי, כמו ילדים שאוהבים למרוד בחינוך של ההורים. אחרי הצבא טיילתי הרבה בחו"ל והתחלתי להרגיש את הייחוד שלי כיהודי. כך למשל החלטתי שלא בא לי לאכול בשר לא כשר, ושאני רוצה לקיים מנהגים מסורתיים".

קיל הגיע לצפון כאשר למד תיירות ומלונאות לתואר ראשון במכללת כנרת. "כשאלון התחיל לעבוד איתי ב'ירדנית', התחלנו לנגן יחד רוקנרול", הוא ממשיך. "יום אחד העלינו רעיון לנגן שירים מסורתיים. כילד גדלתי על פיוטים כמו 'שלום עליכם', שמאוד אהבתי, כך שבעצם חזרתי לשורשים, אבל לא לפי המתכונת של הוריי. אני לא אוהב לחיות על פי חוקי הרבנים - אבל אמונה, סיפורים ומסורת חזקים אצלי מאוד".

לעומת קיל, אלון גדל על סיפורי הגבורה של קרובי משפחתו הפלמ"חניקים בהוד השרון. "אני בא מבית חילוני לחלוטין", הוא מעיד. "אמנם סבא היה דתי והיינו עושים ארוחות שבת, ואמא שלי הייתה מדליקה נרות, אבל הכול בקטע של מסורת, בלי להתעמק.

"בארצות הברית היו לי חברים נוצרים ולא הייתה בעיה, הייתי מזמין אליי לארוחות שבת והכול באהבה. חזרתי לארץ לפני ארבע שנים, מתוך ידיעה שזה הזמן להקים פה בית. ההורים קנו בית בגבעת אבני ורציתי להיות קרוב אליהם, לכן הגעתי לאלומות.

"בהתחלה חשבנו על שירי שבת בסגנון רוק שיחברו בין חילונים ודתיים, אשכנזים וספרדים", ממשיך אלון. "אמרנו, 'עכשיו מורידים את החומות'. כך הופענו בפאבים בקיבוצים, ובאחת הפעמים הכרנו את תמיר.

"כשראינו אותו, חשבנו שאין סיכוי שבסיסט שמנגן טוב כמוהו יסכים להצטרף אלינו, אבל התברר שהוא אהב את הקטע". תמיר נזכר באותו ערב: "הגעתי לשתות בירה עם חבר שהיה בתהליך גירושין. באתי לעודד אותו, וראיתי על הבמה שניים שלא היה להם בסיסט, אז התחלתי לנגן איתם".

עד שתמיר פגש את הצמד, הוא הספיק להלחין 40 פרקים מהתנ"ך, כך שההצעה קסמה לו. "אחד האנשים שהכי השפיעו עליי", הוא מספר, "הייתה שרה'לה שרון, חברת אשדות יעקב איחוד והמורה שלימדה אותי ריתמיקה ביסודי בקיבוץ.

"פתאום, בתוך כל השיעורים הרציניים, מצאנו את עצמנו דופקים על כיסאות, ממציאים תנועות, זזים לפי הקצב ועוצרים כשהמוסיקה מפסיקה. השעורים שלה פתחו לי את הראש.

"אני לא יודע באיזו מידה זה השפיע עלי כמוזיקאי, כי בעיניי זאת מתנה משמיים, אבל כל הילדות כשהייתי שומע שירים הייתי מזמזם קול שני באופן אינטואיטיבי. בחרתי בגיטרה בס כי זה הכלי שתומך בשירה, למרות שרוב האנשים לא מבינים את הכלי הזה, כי הוא נחבא אל הכלים".

אחרי הצבא עבד תמיר במטעי הבננות והתלבט בין לימודי קולנוע למוזיקה, אבל לבסוף בחר בבס. "את הגיטרה הראשונה שלי רכש הקיבוץ", הוא נזכר, "לקח לי 18 שנה לשכנע אותם. באחת ההופעות הראשונות בקיבוץ, סבתא שלי אמרה לי, 'אלון, כשאתה מנגן אתה מתפלל'. רק אחרי הרבה שנים הבנתי למה היא התכוונה".

הלהקה כמשפחה
סולפיין מעשן סיגריה ומתבונן מהצד. הוא מתופף מכיתה ג' ולמד עשר שנים