צילום: אלבום משפחתי רופאת הילדים המיתולוגית של עמק יזרעאל, ד"ר חנה אדר מקיבוץ יפעת, חגגה ביום שישי שעבר יום הולדת 100 באירוע חגיגי ומיוחד, שנערך בחדר האוכל בקיבוצה. למסיבה הגיעו שלושת בניה, 12 נכדיה, 34 ניניה, קרובי משפחתה מאנגליה ומארה"ב, רופאים שלמדו אצלה, חברים רבים וחברי קיבוץ.

תואר ראשון בגיל 87: "אסיים ללמוד בגיל 100"

ד"ר אדר הייתה רופאה בעמק משנת 1950 ועד שפרשה לגמלאות ב־1991, כשהייתה בת 76. "לא האמנתי שאני בת מאה. לא הייתה לי התחושה המתאימה", סיפרה השבוע. "לפני המסיבה הייתי במתח. חששתי שמשהו לא ילך בסדר ושלא אזכה להגיע למסיבה. פתאום הצלחתי - ואני יכולה להגיד שכעת אני מרגישה בת מאה. הייתה מסיבה טובה. עכשיו מותר לי לנוח על זרי הדפנה".

ד"ר אדר זכתה לכינוי 'הרופאה של העמק', כי במשך יותר מ־30 שנה נהגה לעבור בין כל יישובי עמק יזרעאל וחלק מיישובי עמק בית שאן ועמק הירדן, בקיבוצים, במושבים ובכפרים ערביים, ולטפל בתינוקות ובילדים.

לצורך משימה זו, שלא הייתה פשוטה בראשית ימי המדינה, קיבלה מקופת חולים כללית רכב צמוד, ששימש אותה לנסיעותיה מיישוב ליישוב. באותם ימים לא היו כבישים ובעיות ביטחון לא חסרו, אך ד"ר אדר לא חששה מכלום. "קיבלתי ג'יפ מסוג 'ויליס', שבו נהגתי בדרכים הבוציות, ותמיד היה לי בכיס אקדח שידעתי להשתמש בו", סיפרה.

במרוצת שנות עבודתה טיפלה ד"ר אדר באלפי ילדים מהעמק וכולם זוכרים אותה כרופאה מיוחדת, טובת לב וסבלנית מאוד. הייתה לה תכונה ייחודית, שהפכה אותה במהלך השנים לרופאה שאין שנייה לה - יכולת אבחנה פנומנאלית.

"יש לי עיניים טובות ואוזניים טובות", היא מגלה את סוד הצלחתה. "בשנה הראשונה שלי בבית החולים העמק הגיע ילד בן עשר עם חום גבוה. בדקתי אותו ולא מצאתי כלום. בסוף החלטתי להוריד לו את הגרביים ומצאתי שיש לו 'שושנה'. מאז הייתי מפשיטה את הילדים ובודקת כל סנטימטר בגוף שלהם".

נכדתה מאיה אדר-קדוש מוסיפה: "תמיד הייתה לה יכולת אבחנה יוצאת דופן. היא הצילה הרבה ילדים ממוות וחסכה לרבים מהם ניתוחים מיותרים. היא הייתה יסודית מאוד. עד היום שמה הולך לפניה".



קפדנית וחרוצה
ד"ר אדר נולדה ב־11 באוקטובר 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בעיר אוסטרבה שבצ'כוסלובקיה. אביה, פרדיננד קראוס, היה מורה בבית הספר היהודי בעיר ומנהל התזמורת. אמה, מריה־מרים גרינשפן, הייתה עקרת בית. לד"ר אדר הייתה אחות גדולה ממנה, ברטה, שנפטרה באנגליה לפני כעשור.

ב־1933 החלה את לימודי הרפואה באוניברסיטה בעיר הבירה פראג, שם גם הכירה את בעלה מיכאל. במרץ 1938 סיימה את לימודי הרפואה וכמה חודשים אחר כך נישאה למיכאל. באותה תקופה הנאצים כבר שלטו במחצית מצ'כסלובקיה, והזוג הטרי חיפש דרך לברוח ולעלות לפלשתינה.

במרץ 1939 כבש היטלר את כל צ'כוסלובקיה וחודש אחרי כן, בסוף אפריל, הצליחו ד"ר אדר ובעלה וגם אחותה ברטה ובעלה להגיע בעזרת פעילי העפלה לנמל ביוגוסלביה, ומשם באונייה לחופי תל אביב. הוריה ואמו של בעלה, יחד עם רבים מקרובי המשפחה שנשארו בצ'כוסלובקיה, נספו בשואה.

בשנותיה הראשונות בארץ לא הורשתה ד"ר אדר לעבוד כרופאה. אחרי תקופת התאקלמות קצרה במחנה צריפין עברה עם בעלה לחיפה, שם מצאה עבודה בבית חרושת לוופלים, ומדי פעם עבדה כאחות במשמרות לילה בבית החולים כרמל. במרץ 1940 הוזמנה למרכז קופת חולים ושם הוצע לה לעבוד כחובשת בקבוצת השרון, שלימים הקימה את קיבוץ רמת דוד. ד"ר אדר קיבלה את ההצעה והצטרפה לקבוצה, תחילה כעובדת חוץ ולאחר מכן כחברה מן המניין. ב-1942 נולד בנה הבכור דני, כעבור שנתיים נולד הבן השני, יורם, וב־1947 נולד בנה השלישי, בני.

ב־1946 אישר לה הקיבוץ להתחיל בסטאז', במחלקה הפנימית במרכז הרפואי כרמל בחיפה. כעבור ארבע שנים החלה לעבוד כרופאה במחלקת הילדים של בית החולים 'העמק', ובכך הגשימה את חלומה הגדול. מנהל המחלקה, ד"ר אריך נסאו, פרש עליה את חסותו והפך לדמות מרכזית בעולמה המקצועי. ב־1954, בעקבות הפיצול בקיבוץ המאוחד, הקימה יחד עם קבוצת פורשים נוספים מרמת דוד ומגבת את קיבוץ יפעת.

באותה שנה גם קיבלה על עצמה להיות רופאת הילדים של יישובי עמק יזרעאל, מכפר יהושע ועד טירת צבי. היא ביקרה בכל יישוב אחת לחודש, בדקה את כל התינוקות וייעצה לרופא המקומי. "היא הייתה רופאה קפדנית, דרשה סדר וניקיון ורצתה שהכול יהיה מוכן כשהיא מגיעה", סיפר השבוע בנה בני. "בבית היא תמיד הייתה עסוקה. באותם ימים לאף אחד בקיבוץ לא היה רכב, ורק לאמא שלי היה ג'יפ. כילד זה היה לי מקור גדול לגאווה".

בשנת 1970 נפטר בעלה מיכאל. שנתיים לאחר מכן מונתה למנהלת מחלקת הילדים בבית חולים 'העמק', תפקיד שבו כיהנה במשך שנתיים. היא המשיכה לעבוד כרופאת ילדים עד 1991 ואז יצאה לגמלאות. במקב