צילום: שרון צור כשהצייר וחובב ההיסטוריה העירונית אורי מזר (75) מביט על שרידי רחבת 'שוק שכם' בטבריה, שבטבורה ניצב בגאון מסגד מפואר שאינו פעיל זה עשרות שנים, הוא מרשה לעצמו לחלום שיום אחד יהיה המקום שוקק חיים ותרבות.

עוד בטבריה: המיתוג מחדש של קבר רבי מאיר בעל הנס

ממש כמו התפאורה הפריזאית המוכרת ברובע מונמארטר (מרכז אמנות ובוהמה מהמאה ה־19) - מסעדות, בתי קפה, נגני רחוב, ציירים ופסלים, שמתעדים את יופייה של העיר.

אבל עד שטבריה תצליח לייצר מרכז אמנות מקומי, תולה מזר את תקוותו במרכז המורשת והתרבות החדש, 'הורדוס', שהקים יחד עם מאיר דותן (58), איש תקשורת בעבר ואמן חובב בנשמה.

מאז הפתיחה לפני שבעה חודשים כבר הוצגו במרכז ארבע תערוכות, האחרונה שבהן של הח"כ לשעבר משה מזרחי (ראו מסגרת), אחיו של מזר. "אנשים מתחילים לנשום את התרבות של העיר", אומר מזר. "מבקרים שמגיעים לכאן מתחילים לתהות: 'רגע, אנחנו בטבריה?' אנחנו מעירים פה את ההיסטוריה הרדומה".

דותן ומזר הכירו לפני שלוש שנים ומאז נרקמה ביניהם ידידות, שהובילה לשותפות במיזם. "בשעתו היה לי בית דפוס, העברתי אותו לילדים ודרך אורי התחברתי לאמנות", מספר דותן. "כיום הדפוס בניהולם הוא זה שתומך במקום, שבעתיד יהפוך למוזיאון טבריה".

למזר, שכתב שבעה ספרים על טבריה וניהל 30 שנה את 'בית יד לבּנים', יש ניסיון בהקמת מיזמים מסוג זה. "אחד הרעיונות הבסיסיים של מרכז הורדוס הוא לתת במה לאמני טבריה, כדי שיוכלו לבטא את היצירתיות שלהם", הוא אומר. "כיום אין להם מסגרת עירונית שמאחדת אותם. אין בטבריה בית לפעילות של אמנים, כך שהמטרה שלנו היא לתת להם בית. כשהיינו צעירים יותר, היינו יתומים בהיבט האמנותי. היום אני מפצה את אלה שבאו אחרי".

"יש פה כישרונות, אבל הם עוזבים", מוסיף דותן. "מי שמצליח עוזב. טבריה לא מתרוממת, ולדעתי מאז ומתמיד זה היה ככה. אין אנשים כמו אורי שמפרגנים למקום. להערכתי, אם הוא רק היה אורז את הפעקלאך, בתל אביב הוא היה הופך לשם־דבר.



"הלכנו ודעכנו"
המרכז נקרא על שם בנו של המלך הורדוס, הורדוס אנטיפס, הידוע כמי שבּנה את טבריה. הוא ממוקם בכיכר עתיקה, חבוי מאחורי בתי הקפה של רחוב הבנים.

"בעברה הרחוק והקרוב של העיר היו תקופות של יובש ותקופות של שגשוג", אומר מזר. "עד 1948 היו פה חיים ססגוניים, ויהודים וערבים חיו יחד בשלום. על פי המסורת הטבריינית, יהודי טבריה השתתפו למשל בתרומות להקמת המסגד, כאות הוקרה לשלטון.

"בשנות ה־50 טבריה היתה מערי הנופש הכי המבוקשות בארץ. אנשים הגיעו לכאן כמו שנוסעים היום לאילת. בקיץ היו באים לכנרת ובחורף לחמי טבריה. כשאני הייתי בן עשר, העיר היתה תוססת: בתי המלון פרחו, היו מועדוני לילה עם הופעות וריקודים, היו תיאטרון וקולנוע.

"עכשיו אין כלום, לפחות לא בסדר־גודל של תיאטרון באר שבע, מוסדות התרבות בחולון או בתל אביב. אני חושב שבין היתר תרמו לכך שינויים דמוגרפיים בהרכב האוכלוסייה. אנשים שלא מצאו את עצמם עזבו את העיר, האוכלוסייה הוותיקה יצאה מפה ואנחנו הלכנו ודעכנו".

ביום ראשון לפני הצהריים מגיע אקא מזרחי (82), קבלן בניין שמחזיק אוסף ציורים מיניאטוריים של טבריה, לפגישה עם מזר ודותן. משפחתו, מדור המייסדים של טבריה, הגיעה לעיר ב־1870.

את חותמו בעיר השאיר כשבנה בין השאר את 'בית אקא'. מזרחי, אספן ארכיאולוגיה שאוהב אמנות, מחזיק באוספים של חפצי פורצלן, תמונות ומטבעות עתיקות. הוא מתכנן להציג את אוסף הציורים המיניאטוריים שברשותו מיד אחרי שתסתיים התערוכה של משה מזרחי.

"המקום הזה מחייה את התרבות בטבריה", הוא אומר. "לתערוכות כאן באים מאות מבקרים, אבל המצב בטבריה רדום. את הטבריינים צריך לעודד לצאת מהבית ולראות אמנות. יש כאן ציירים טובים מאוד, אבל הם לא מציגים וחבל. האמנות היא באופי שלי, זה בדמי. אני מגיע לתערוכות בלי יוצא מן הכלל, והקהל שאני פוגש שייך לחוג מצומצם מאוד. הלוואי שהצעירים יגיעו, אבל איפה? אולי באים לכאן מחוגי ציור, אבל צריך להביא את בתי הספר".

גם הפסל שמואל בן עמי (68), שהציג בשנות ה־70 במוזיאון השעווה בכל־בו שלום וממשיך לבנות אנדרטאות, מצטרף לדעתו. "המקום הזה הוא אור בקצה המנהרה", הוא אומר. "זה מרכז תרבות, ללא ספק. הוא נותן פידבק אדיר לתרבות בטבריה. בלעדיו, איפה אפשר היה לצרוך כאן תרבות? בכיכרות העיר שמו פרחים מברזלים - זאת אמנות? זה הפרצוף של טבריה? זאת בושה".

מעגל סגור
בכניסה למרכז ניצבת תמונה ענקית של גמל, שצייר מזר. מזר סיים לימודי אמנות במכון אבני בשלהי שנות ה־70 ומאז הוא לא מפסיק לצייר. "גם כילד ציירתי, למדתי אצל טובי הציירים בארץ", הוא מספר.

אחרי שחי ליד סמטת המזלות ביפו העתיקה, החליט לחזור לטבריה. "הסתכלתי על הח