צילום: שרון צור צמד המלים 'דו־קיום' כבר הפך כאן מזמן לקלישאה, אבל בחייה של רימה בשאראת, ערבייה נוצרייה מנצרת עילית, הוא דווקא נדבך חשוב מאוד.

ת"א: המורה הערבייה שמלמדת דו קיום

המורה בת ה־31, שהחלה לאחרונה את שנת עבודתה הרביעית בחטיבת הביניים 'אורט אלון בן גוריון' בעפולה ובחרה ללמד דווקא ספרות עברית, מתמודדת עם קונפליקט הזהות שלה כערבייה שעובדת במקום המחנך לסמלים לאומיים־ציוניים, כמו עמידה בצפירה ביום הזיכרון ושירת ההמנון.

"כמו שאני מכבדת את האובדן של העם היהודי ומבינה את כאבו כשאני עומדת בצפירה, כך אני רוצה שיכירו גם בכאב שלי ובאובדן שלי", היא אומרת.

חולמת בעברית
מבט קצר אל עברה המשפחתי של בשאראת חושף עוד יותר את הקונפליקט הגדול של חייה כערבייה ישראלית. עם סיום מלחמת העצמאות, נעקרה משפחתו של אביה מהכפר מג'דל (שעליו נבנתה מגדל העמק) ומשפחתה של אמה נעקרה מהכפר מעלול, ששכן בין מגדל העמק לנהלל.

67 שנים לאחר אסונם הפרטי מלמדת בשאראת ספרות עברית קלאסית. "כשאני עוצרת לרגע ומנתחת את התמונה, בהחלט יש פה קונפליקט", היא מסכימה, "אין בעולם מקום מורכב יותר ממה שקורה כאן.

"הרכב האוכלוסייה והדתות השונות יצרו את המציאות הזאת. סבתא שלי תמיד אמרה שלא ניתן לשנות את העבר ולכן צריך להשלים עם מה שנעשה ולחיות את ההווה, בתקווה לעתיד טוב יותר. עם האמירה הזו אני חיה. זה מה שאני לוקחת איתי כל הזמן. לא בוכה על מה שהיה - אני תמיד עם הפנים קדימה".



את העברית השנונה והקולחת שלה, המתובלת במונחים ובפתגמים עשירים מהשפה העברית, שלא אופיינית גם ליהודים שזו שפת אמם, ינקה בשאראת מהבית. היא גדלה בנצרת לשני הורים, מורים במערכת החינוך. אביה מורה לחינוך גופני, ואמה עדיין משמשת כמורה לעברית בחטיבת הביניים 'נזירות המושיע' בנצרת, שבה התחנכה גם מי שלימים תהפוך למורה בעצמה.

"אני זוכרת שאהבתי מאוד את שיעורי העברית", משחזרת המורה הצעירה. "תמיד שאפתי ללמוד יותר ויותר ולהעשיר את אוצר המלים שלי בשפה". בהמשך דרכה סיימה בשאראת לימודי תואר ראשון בפקולטה לחינוך ולספרות עברית באוניברסיטת חיפה. אם תשאלו אותה, היה די טבעי שתפנה למסלול הזה.

הבחירה שלה לעסוק דווקא בספרות עברית מאתגרת אותה, בעיקר כשמדובר ביצירות ספרותיות המבטאות כמיהה יהודית לארץ ישראל ולנרטיב הציוני. כך, למשל, רבות מיצירותיו של הסופר העברי הגדול מכולם, ש"י עגנון, עוסקות בירושלים באופן כזה או אחר. תוסיפו לזה את סיפורו 'מעשה העז' על הכמיהה לעלות לארץ ישראל, שגם אותו מלמדת בשאראת מול תלמידיה היהודים, והרי לכם קונפליקט אמיתי.

"זה נשמע מאוד אמביוולנטי, אבל אני מתייחסת לזה כאל יצירה ספרותית נטו", היא מסבירה, "זו יצירת אמנות של סופר. ש"י עגנון השתמש במלים כחומר גלם ליצירותיו וכך אני רואה זאת".

כדי להיות מעורה היטב ביהדות מול תלמידיה התעמקה בשאראת גם במדרשים, בסיפורי אגדות יהודיים ובסיפורי חז"ל, ואם לא די בכך - היא אף למדה את כתב רש"י. "אני אמנם נוצרייה, אבל הנצרות מתבססת על סיפורי התנ"ך ותמיד כיף להעמיק בלמידה של הסיפורים ההיסטוריים הללו", היא מסבירה.

כערבייה, למה בחרת דווקא בספרות עברית?
"אני מאוהבת בשפות. אני מאמינה שכל שפה נותנת לאדם ערך מוסף. העברית היא שפה יפה מאוד ואני אוהבת מאוד להשתמש בה וללמד אותה, בוודאי מתוך ספרות ושירה. אני אמנם מלמדת גם ערבית, אבל אין ספק שהרצון ללמד עברית טבוע בי עוד מהבית. אליל השפה העברית שלה, כפי שהיא מכנה אותו, הוא חבר הכנסת זוהיר בהלול. יש לו שפה עשירה ומרשימה והוא מצליח להשתמש במילים הכי יפות של השפה על מנת ליצור משפטים ציוריים".

"באלימות לא משיגים דבר"
גל הטרור הנוכחי לא פסח גם על העיר עפולה. לפני כחודש וחצי נדקר חייל בשדרות ארלוזורוב וההתלהמות נגד ערבים בעפולה לא איחרה לבוא - במחאות קולניות, בגילויי שנאה ברשתות החברתיות ואף ברצון לפגוע בבעל עסק ערבי בעיר.

גם המורה הצעירה - שמעלה על נס את קבלת האחר, את הדו־קיום האמיתי המיוחל ואת הצורך בהידברות - ראתה את המראות ושמעה את החדשות. פחות מ־12 שעות מאוחר יותר היא התייצבה לעוד יום לימודים בבית הספר מול תלמידיה היהודים, שנחשפו רק ערב קודם לכן לקריאות הגזעניות נגד הערבים.

"הפיגוע הזה היה בעיניי קשה מאוד", מספרת בשאראת, "אנחנו משתדלים לשמור על ציר של חיים משותפים ומנסים כל העת להלך על חבל דק בנתיב טעון ורגיש מאוד. האירוע הזה היה בבחינת דבר שאסור שיקרה. אני כל הזמן מדברת על חשיבות הערכים של אהבת חינם וסובלנות. פה לצערי יש כמה אנשים שמנסים לפגוע במרקם היחסים ובחיים המשותפים של רבים אחרים".

ליום הלימודים הגיעה בשאראת כרגיל. "לרגע אחד לא חששתי להגיע לבית הספר. לא חששתי שיאמרו לי משהו - וצדק