צילום: shutterstock "אנשים מכורים לריגושים", אומר החוקר הפרטי משה־נאור נאורי (52) מטבריה ומסכם בשלוש מלים אלה את התובנה המרכזית שלו לאחר 30 שנות עבודתה.

חוקר פרטי חושף: האם בדרום בוגדים יותר?

"יצר האדם מחפש ריגושים מנעוריו וזה מה שמחזיק אותו בחיים", הוא אומר. ביום שלישי משיק נאורי את ספרו הרביעי, 'מט לחטאים', שבו הוא פורש סיפורי מתח וחקירות שהיה מעורב בהם במרוצת השנים.

בשעה שהוא מלטף את 'פומה', חתולת ספינקס בת שבע שנולדה נטולת פרווה ("אבל מלאה חום ואהבה" כלשונו), הוא מספק הצצה לעבודתו הדיסקרטית מטבעה, ואומר: "אישית, אני כבר לא מופתע מכלום". לדבריו, צריך הרבה סקרנות, יצירתיות ויכולת אבחנה בפרטים קטנים כדי לעשות את מה שהתמחה בו - לחדור לפרטיות של אנשים ולתפוס אותם "על חם" בקלקלתם.

ילדותו של נאורי, גרוש ואב לצעירה, עברה עליו בשיכון ד' בטבריה שהיה בזמנו שכונת מצוקה. "כשהייתי ילד", הוא מספר, "חלמתי לגור בשכונה אחרת, אבל לימים הבנתי שהשכונה הזאת עשתה לי בית ספר לחיים". בצבא שירת כקצין קשר, ואחר כך הצטרף למשטרה כבלש ועבר לתל אביב. בתום שנתיים במשטרה טס לפריז, שם סיפק שירותי בילוש לקהילה היהודית.

"התמקדתי בבקשות של הורים להתחקות אחר ישראלים שחיזרו אחר בנותיהם", הוא נזכר. "לדוגמה, מישהו סיפר לבחורה שלחם בלבנון, אבל אחרי בדיקה התגלה שהוא שירת כטבח בקריה.

"כשחזרתי ארצה התחלתי בחקירות פרטיות, אחרי שעברתי את המבחן הרשמי של משרד המשפטים. בניגוד לחוקרים של היום, שלרוב מתמקדים בתחום אחד, ההתמחות שלי היתה בכל התחומים. התחלתי לפתור את התיקים בדרכים משוגעות שאנשים ממש לא היו רגילים אליהן".

לטבריה חזר נאורי לפני כחמש שנים, אחרי שחלה בסרטן והחליט להאט את הקצב, כי "בטבריה אין מרדף אחר החיים". כיום הוא עוסק בחקירות פרטיות ובמקביל מרצה במכללת 'נתיב' בטבריה.



"רוב הבוגדים רוצים להיתפס"
התיקים שנאורי מטפל בהם מגוונים כמו חתך האוכלוסייה שפונה אליו, לרוב בשל מצוקה שאליה נקלעים הפונים. "גברים מבקשים את עזרתי יותר מנשים מסיבה פשוטה", הוא מסביר, "הם מחזיקים את הכסף. בשביל חקירה צריך הרבה כסף ואמצעים. אני תמיד אומר שאפשר לגלות הכל, אבל זה עניין של תשלום. תושבי טבריה, למשל, כמעט לא מזמינים חקירות כי זה יקר וקשה לעמוד בסכומים כאלה".

יש חקירות שנאורי מסרב לבצע. "אני לא נוגע בחקירה כשאני מכיר את האדם או את המשפחה הנחקרת. יש בזה חוסר אתיקה, כי אני מכיר אותם ובעצם מרמה אותם", הוא מסביר.

אחד התחומים הנפוצים בעבודתו של חוקר פרטי הוא חשד לבגידה בין בני זוג. "הדבר הראשון שעושים בחקירה הוא לדלות כמה שיותר פרטים ממזמין החקירה, ואחר כך בודקים את השטח", מסביר נאורי.

"במקרה אחד, לדוגמה, גיליתי שהאשה נכנסת לבניין בתל אביב ועולה לקומה השמינית. שמענו קולות מאחורי הדלת, אבל היתה בעיה לצלם את המתרחש. זה היה יום חם במיוחד וכדי לגרום לה לצאת מהחדר, כיביתי את מתג החשמל של המזגן.

"הזוג יצא למרפסת כדי לבדוק את החשמל, ושם יכולתי לצלם אותם בקלות ממרחק 800 מטר. בלחות הגבוהה של תל אביב, ההנחה שהם ייצאו מהחדר היתה מוצדקת.

"במקרה אחר עקבתי עם מתמחה אחרי אשה שנחשדה כבוגדת. היא נכנסה לבית קפה, הלכה לשירותים ולפתע נעלמה. אחרי כמה דקות יצאה מהשירותים אשה שנראית דתייה, אלא שהיא שכחה להחליף את הנעליים האדומות שנעלה מקודם. הבחנתי בנעליים והמשכנו במעקב. גילינו שהלכה למועדון לסביות ושם פגשה את החבר שלה, שגם הוא היה מחופש ללסבית".

אתה לא חושב שזו חדירה לפרטיות?
"בשנות ה־90 היתה תקופה שהרגשתי רע בגלל החקירות על בגידות והחלטתי לא לקחת עוד תיקים כאלה. הרגשתי שאני הורס משפחות. אחר כך הבנתי שרוב האנשים שבוגדים רוצים להיתפס - וחוץ מזה, אדם שעושה דבר כזה לוקח סיכון, אז למה אני צריך להגן על המשפחה שלו במקומו?".

תגליות מרגשות
חלק מהמקרים נגעו במיוחד ללבו ולפעמים הוא אף לא גבה תשלום. "בחורה שהיתה בהריון חשדה שבעלה בוגד בה וביקשה שאביא לה צילומים", הוא מציג דוגמה.

"היא סיפרה שכל יום רביעי בעלה והחברים שלו יוצאים לבלות עד עשר בלילה, אבל בשבועות האחרונים הוא חוזר מאוחר ומתגנב הביתה. שבוע אחר כך היא פגשה באקראי אחד מהחברים שאמר שהיה כיף, אבל חבל שבעלה לא הגיע.

"נסעתי אחרי הבעל וראיתי שהגיע לאוניברסיטת תל אביב, הייתי בטוח שיש לו שם סטודנטית. הוא ירד למרתף וחשבתי שהנה, היא מחכה לו שם, אבל ראיתי שהוא נכנס לחדר שטיפת גופות. הייתי בטוח שהוא נפגש עם אחת הרופאות והחלטתי לעשות תרגיל: דפקתי על הדלת ושאלתי אם כבר הביאו את הגופה של אחי.

"ראיתי אותו לבוש במדים לבנים והתחלנו לדבר. הוא סיפר שהוא שוטף גופות כדי לקנות לאשתו רכב במתנה ליום ההולדת. התרגשתי מה