צילום: דובר צה"ל המחלוקת הציבורית סביב הסיוע שמדינת ישראל נותנת לפצועי המלחמה בסוריה אינה מעסיקה את אביהו סורוצקי (31), פרמדיק ממושב נאות גולן בדרום הגולן, שהתנדב לעזור לפצועים.

לצד קורת הרוח המתבקשת מפעילות הומניטרית כזאת, נשמעו לאחרונה גם קולות המתרעמים על כך שישראל משקיעה משאבים בפצועים הללו, כביכול על חשבון שירותי הרפואה לאזרחים בצפון.

אבל סורוצקי פוסק חד־משמעית: "כפרמדיק, תפקידי להציל חיים. זו השליחות שלי, ואיני עוסק בשאלה אם זה מוצדק או לא. כל עוד יש החלטה שצריך לסייע, אעשה כל מה שאוכל כדי שהפצועים האלה יקבלו את הטיפול המיטבי".

סורוצקי, נשוי ואב לתינוקת בת תשעה חודשים המועסק כפרמדיק בתחנת מד"א בקצרין, פטור משירות מילואים, אבל הוא לא ויתר ועלה על מדים. "כבר שלושה שבועות שאני מחוץ לבית", הוא אומר. "זה לא פשוט, בעיקר עבור אשתי אדווה, כי היא גם לומדת, גם עובדת, וגם צריכה לטפל בתינוקת. למרות זאת היא כיבדה את הרצון שלי להתנדב. היא מבינה עד כמה זה חשוב לי".



"מגן על הבית"
הדחף לעזור ולהציל חיים מלווה את סורוצקי מגיל צעיר. הוא גדל במטולה וכשהיה בן 16 נהרג דודו, סמ"ר צחי מלכה־גרינברג, במהלך שירות צבאי בדרום לבנון. "המקרה הזה השפיע עלי מאוד", הוא מספר, "החלטתי שאני רוצה להיות במקום שבו אוכל להציל חיים, והתנדבתי לתחנת מד"א בקרית שמונה".

בצבא שירת סורוצקי בחיל ההנדסה כחובש קרבי ואת רוב השירות עשה ברצועת עזה. "זה היה לפני ההתנתקות", הוא נזכר. "היינו בתוך הרצועה וטיפלנו בפצועים מתקריות שהתרחשו מעת לעת. כבר אז הזדמן לי לטפל בפצועים פלסטינים, חלקם מחבּלים שניסו לפגוע בחיילים או במתיישבים מגוש קטיף. הם קיבלו ממני אותו טיפול כמו כל פצוע".

אחרי השירות הצבאי נסע סורוצקי לפסק זמן של שנתיים בקנדה, אולם מיד אחר כך החל לעבוד במד"א כחובש. לפני כשנתיים סיים את הכשרתו כפרמדיק ומאז הוא עובד בתחנת מד"א בקצרין - תפקיד שעל פי ההסדר בין מד"א לצה"ל פוטר אותו ממילואים גם בעיתות חירום.

סורוצקי סבר שהתפקיד החיוני שהוא ממלא בחייו האזרחיים אינו פוטר אותו מהחובה לשרת במילואים והחליט להתנדב ברמת הגולן דווקא, כי לדבריו חשובה לו התחושה שהוא מגן על הבית. "לפני שהתחלתי את המילואים, לא חשבתי על כך שעיקר הפעילות שלי תהיה עם פצועים מסוריה. אבל כשנחשפתי לצורך הזה, היה לי ברור שאני מתגייס למשימה ונותן כל מה שיש לי כדי להציל את הפצועים האלה".

הדחף לעזור
המרפאה בגולן שבו הוצב סורוצקי היא בסיס היציאה של האמבולנסים הצבאיים, המופקדים על פינוי הפצועים מסוריה שמגיעים אל גדר הגבול. "כשמתקבלת קריאה על פצועים, האמבולנס יוצא לכיוון וכבר בדרך לשם האדרנלין בדם מתחיל לזרום", הוא מתאר.

"כשמגיעים לשטח, אנחנו מבצעים אבחון ראשוני ומעניקים טיפול בסיסי שאפשר לתת במקום. אחר כך מתחילים בנסיעה לבית החולים זיו בצפת. בתקופה הקצרה שאני נמצא בתפקיד הזה טיפלתי כבר בכל סוגי האוכלוסיה - ילדים, מבוגרים, נשים יולדות, תינוקות, נשים בהריון - צריך להיות מוכן לכל דבר".

זמן ההגעה אל הפצוע ולאחר מכן לבית החולים הוא פונקציה של המרחק ומהירות הנסיעה של האמבולנס. באירועים שקורים בארץ, כמו למשל תאונות דרכים, הקריאה לעזרה היא כמעט מיידית; אבל במקרה של המלחמה בסוריה, באנדרלמוסיה השוררת במדינה המדממת הזאת, לעתים הזמן שעובר עד ההגעה לטיפול ראשוני הוא ארוך מדי. בנוסף לכך, אין שום תיעוד קודם על מצבו הבריאותי של הפצוע.



"אתה מתחיל לטפל ותוך כדי זה מגלה עוד דברים", מסביר סורוצקי. "קשה לשאוב פרטים, גם כי קרובי המשפחה של הפצועים נמצאים אף הם בטראומה וגם בגלל הבדלי השפה, אף שבזמן הקצר שאני בתפקיד הזה למדתי כמה משפטים בסיסיים בערבית. אם מדובר בפצוע בוגר, הוא מפונה לבדו לבית החולים. כשמדובר בילדים, אנחנו לוקחים גם הורה מלווה".

התפקיד של סורוצקי וחבריו במרפאה הצבאית הוא לדאוג לפצועים עד בית החולים. מרגע שהם נכנסים בשערי חדר המיון, האחריות עוברת לצוות הרפואי של בית החולים. סורוצקי אמנם יודע שמאותו שלב הפצועים נמצאים בידיים טובות, אבל לעתים חשוב לו לוודא מה עלה בגורלם. "לפעמים אני מתקשר ומברר", הוא מאשר, "בעיקר כשמדובר בפציעות קשות ומורכבות".

המלחמה בסוריה לא מבדילה בין לוחמים לאזרחים, בין נשים לגברים ובין בוגרים לילדים. בשביל סורוצקי, הטיפול בילדים הוא החוויה המטלטלת ביותר.

"כשמגיעה ילדה בת שש עם פציעה קשה, אני לא יכול להישאר אדיש", הוא אומר. "תוך כדי הפינוי אני מתרכז במשימה ומשתדל להיות יעיל ותכליתי, אבל אחר כך המחשבות מתחילות לרוץ בראש.

"אני כיום אב צעיר לתינוקת ואני רואה את הסבל שעובר על הילדים הסורים האלה. אני שואל את עצמי, למה הם צריכים לעבור את זה? זה קשה, לפ