צילום: תם בר אילן החלום של משה גניש הוא למלא את העולם באהבת חינם. הוא יודע היטב שזה נשמע נאיבי, שלא לומר תמהוני, אבל לא זה מה שיפריע לו לצעוד קדימה לקראת הגשמת החזון שלו.

הסופרת שעזבה את ת"א ועברה לגור באוהל

כמעט שנתיים חלפו מאז פונה מהזוּלה שלו באמירים, שהייתה מוקד עלייה לרגל וזכתה לכינוי 'גבעת האהבה', ובימים אלה הוא כבר רואה את האור בקצה המנהרה. לדבריו, ההליכים החוקיים שיסדירו את חזרתו לשטח נמצאים בשלבים אחרונים והוא כבר סופר את הימים לקראת הקאמבק שיביא עמו את הבשורה.

"עם ישראל נמצא בתת־תזונה רוחנית, וזה לא מהיום", הוא אומר ברצינות גמורה, "גבעת האהבה תחזיר עטרה ליושנה ותאפשר לאנשים לבוא, לקבל קצת רוחניות, להתחבר לטבע, למלא מצברים ולחזור לעולם שבחוץ מלאי אנרגיה ואהבת חינם".



גילה את הממלכה
משה גניש (50) נולד וגדל בצפת. בבית הספר התיכון הוא היה נער כריזמטי, בעל עיניים ירוקות ותלתלים שופעים וארוכים - נער שלא השתלב עם אורחות העיר השמרנית. התפנית הדרמטית בחייו התרחשה במהלך השירות הצבאי, כשאחיו עופר, הצעיר ממנו בשנה וחצי, נהרג במלחמת לבנון בעקבות פליטת כדור.

אמו של גניש, שולה ז"ל, שגידלה לבדה את שני הבנים, ביקשה לאחר האסון שבנה הבכור ישרת קרוב לבית, והוא אכן הועבר לבסיס סמוך לצפת.

"אמא שלי נלחמה לגדל אותנו בכבוד, וגם חינכה והטיפה לשירות צבאי איכותי", מספר גניש. "האסון ערער גם לה וגם לי את האמונה בצדקת הדרך. היא מעולם לא חזרה לעצמה ונפטרה לפני כחמש שנים.

"אני, מצדי, הבנתי שמשהו חייב להשתנות. המלחמה והאסון גרמו לי להבין שחייב להיות מישהו שיאזן בין השנאה ושפיכות הדמים לבין השלום ואהבת חינם, ולכן החלטתי לקחת על עצמי את המשימה. אחרי הצבא נסעתי לטייל בעולם: רציתי לעשות תיקון, ללמוד על תרבויות חדשות ולמצוא נוסחה, שבעזרתה אוכל להקים מקום שיהיה בית לכל הדתות".

אחרי שש שנים באוסטרליה, שבמהלכן נישא לאזרחית אוסטרלית והביא לעולם את שני ילדיו הבוגרים - שכינה (22) והללויה (18) - החליט גניש לחזור לישראל, בשלב ראשון למטרת חופשה בלבד.

אלא שהחופשה התארכה והוא מצא חיבור עם שניים מחבריו, מיקי אגם ורוני חוס. השלושה הקימו את 'חאן אמירי הגליל', שהפך עד מהרה למשכנם הקבוע של אמנים ומוזיקאים כמו להקת 'שבע' ומוש בן־ארי ולהקת 'שוטי הנבואה'.

גניש: "השילוב של החאן עם להקת 'שבע' ו'שוטי הנבואה' הפך מהר מאוד לשם דבר בכל הארץ. הם הביאו מוזיקה אחרת, אתנית, מיסטית, ששילבה מזרח ומערב - מוזיקה שנחשבת היום למיינסטרים, אלא שאז היא היתה מדע בדיוני. תוך זמן קצר הפך המקום להומה אדם.

"שותפיי ואני גרנו במלון, אבל אני רציתי מקום משלי, משהו אחר, וכך גיליתי למעשה את הגבעה ששוכנת ממש מעל לחאן, וממנה יש נקודת תצפית מרהיבה אל הגליל כולו. זה היה השלב שהבנתי שזו הממלכה שלי, שאותה חיפשתי כל השנים האלה".

לאט ובהדרגה התיישב גניש בשטח והקים בו מאהל ענק. במקביל החל בתהליך של חזרה בתשובה, שהביא בעקבותיו שתי החלטות - לא לעבוד בשבת, ולהפוך את המסעדה בחאן לכשרה.

בד בבד החל ללמוד טאי־צ'י, רפואה משלימה ומוזיקה, ואף ניגן בכלי הקשה במסגרת להקת 'שבע'. הוא נפרד מאשתו הראשונה, שחזרה לאוסטרליה עם ילדיו, והכיר את מי שתהפוך לימים לאשתו השנייה, דפנה–לאה. ההתכנסות שלו אל היהדות וההלכה הביאה לבסוף לפירוק השותפות ולהתיישבות סופית שלו ב'גבעת האהבה'.

לא משתעבד לקדמה
במהלך יותר מעשור ניהלו בני הזוג את חייהם על הגבעה, ללא מים זורמים וחשמל, ועם המון מבקרים שפקדו אותם מדי יום. "אנשים היו מארגנים אוטובוסים כדי להגיע לכאן", נזכר גניש.

"המקום היה הומה אדם מבוקר עד לילה. היו שבאו ללמוד כאן תורה, אחרים לשמוע מוזיקה, היו שברחו מהחיים הבורגניים - מנהלים בכירים, אנשי הייטק שחיפשו שקט, אמנים שבאו לנגן איתי, משפחות שבאו לקבלת שבת או לחגוג בר מצווה, זוגות שבאו להינשא בצל קורתי, חסרי בית - הכל מכל".

בין לבין ובתנאים האלה החלה דפנה–לאה ללדת במאהל את בנותיהן. ראשונה באה לעולם אהבה (13.5), אחריה שירה–תפילה (12), שמחה־אמונה (10) וחמדת־לבבי (2).

דפנה–לאה: "כפי שאפשר להבין, פשוט זה לא היה. לא היתה לי כאן דלת שיכולתי לסגור ולהשאיר את העולם מאחוריי. המאהל היה פתוח כל היום וכל מי שרצה פשוט הגיע, בלי תיאום מראש. גידול הבנות היה משימה מורכבת, בין השאר כי לא היו מים, לא מכונת כביסה ולא מקרר, ועם כל זה היינו מאושרים ושמחים בחלקנו".

בתחושת האופוריה החלו להתגלות סדקים כשהגיעו למקום ראשוני הפקחים של רשות מקרקעי ישראל, שדרשו מבני הזוג לפנות את הקרקע. "הגשתי בקשה מסודרת, כדי לאפשר את מגורינו על הגבעה", מסביר גניש. "ומילאתי אחר ההוראות והטפסים השונים, אבל פה היה חסר משהו ושם