צילום: אלבום משפחתי "העבודה שלי כרוכה בלא מעט סיכונים, אבל יש לי סיפוק עצום", אומרת רס"ר רונית מזרחי (31) מטבריה, שתפקידה ללוות את האסירים מכלא צלמון לבתי המשפט, ובמקביל לפקד על צוות של 17 לוחמים בשב"ס.

מנווה תרצה למכון השיזוף: סיפור אהבה מיוחד

הלוחמת מצוות 1 ביחידת 'נחשון', שנבחרה זו השנה השלישית לאלופת שב"ס בירי באקדח וברובה M16 (מקצה נשים), לא מתרגשת מהתגובות על הג'וב הגברי, כביכול, שבו היא עוסקת ואומרת: "אבא שלי תמיד ידע שהבת שלו ג'דעית".

מזרחי, נשואה טרייה לבת זוגה, גדלה בטבריה ולמדה במערכת החינוך העירונית. אחרי שסיימה תיכון ב'עמל' בטבריה, התגייסה למשמר הגבול והשתחררה אחרי שנתיים וחצי. מיד לאחר מכן החלה לעבוד בפיקוח העירוני בעיריית טבריה.

"החברים שלי מטבריה כל הזמן קראו לי להתגייס לנחשון", היא מספרת, "אבל קיבלתי את ההחלטה רק אחרי אסון הכרמל. בעצם, באסון נחשפה הפעילות של שב"ס, וזה דחף אותי לעזוב ולהתגייס לשם".

היא עברה קורס סוהרים של לוחמי נחשון, השתתפה בקורס חובשים של השב"ס ועברה הסמכה של מפקדת 'ליווי קטן' (ליווי קבוצת אסירים קטנה). בהמשך קיבלה תעודת הצטיינות ובמקביל החלה להשתתף בתחרויות ירי, והיא מחזיקה במקום הראשון כבר שלוש שנים. השאיפה המקצועית: להתקדם בשב"ס ולעבור קורס קצינים.

הוריה, כך מספרת מזרחי, גאים בה ובגביעים שהיא מביאה הביתה מתחרויות הירי. מזרחי: "אבא שלי אף פעם לא חשש לשלומי. בילדותי קיבלתי ממנו ביטחון ותחושה של גיבוי מלא. אמא שלי, מטבע הדברים, יותר רגישה ודואגת, אבל גם היא תומכת".

בית סוהר על גלגלים
העבודה של מזרחי ממש לא שגרתית. את יומה היא מתחילה בחמש וחצי בבוקר, אבל לא תמיד יודעת מתי הוא יסתיים. "אנחנו מסיעים אסירים לבתי המשפט", היא מסבירה, "כך שאנחנו תלויים בזמן שהדיונים יסתיימו. אנשים לא מודעים למורכבות של העבודה שלנו ולרגישות הרבה הכרוכה בה. בבתי המשפט, למשל, אנחנו מנהלים מעין אגף של בית כלא, בלי התנאים של בית סוהר".

תפקידה של מזרחי הוא ללוות את האסירים שיוצאים מהכלא ועולים על ה'מְהַלְכים' - כפי שמכונים כלי הרכב הענקיים והשמורים, שמובילים אותם אזוקים לבית המשפט, ובחזרה לכלא בסוף היום - נסיעה שאורכת כ־50 דקות לכל כיוון. מדובר באסירים בעלי עבירות ביטחוניות, פליליות ואפילו עבירות תעבורה.

"בגדול, המשימה שלי היא לוודא שהנסיעה הזאת תעבור בשלום", היא אומרת. "בבוקר אנחנו קודם כל מצטיידים בכלי העבודה - כלי נשק, סכינים כדי לקרוע חוטים או שרוכים, במקרה שמישהו מנסה חלילה לתלות את עצמו, פנסים, מכשירי קשר ומגנומטר. בשלב הבא אנחנו אוזקים את האסירים, שמוציאים את ידיהם מחוץ לאשנב מיוחד, ולאחר מכן מעלים אותם לכלי הרכב".



מזרחי והצוות שלה מלווים את האסירים ב"זינזָנות" – כלי רכב ארוכים להובלת אסירים. לעיתים הם מלווים 50 אסירים בכל פעם ולפעמים 80 - תלוי בדיונים בבתי המשפט. "בפועל זה בית סוהר על גלגלים, שמעגל הביטחון שלו הוא הרכב, המנעול והלוחמים".

מזרחי מלווה גם אסירות וכלפיהן, לדבריה, היחס קצת אחר. "נשים מועברות בהפרדה מוחלטת מהגברים", היא אומרת, "ונשים בוגרות מופרדות מנשים מתחת לגיל 18. אנחנו מודעים לכך שנשים מטבען עדינות יותר מהגברים ופחות אגרסיביות. אנחנו עושות הכל כדי לא להכביד עליהן, אף שגם איתן אנחנו עושות את העבודה שכוללת איזוק, הוצאה מהתא וחיפוש - בדיוק כמו עם הגברים".

לדבריה, סיטואציה חריגה עלולה לשבש את הנסיעה, כמו למשל תקלה מכאנית ברכב, שאז כל צוות הליווי יורד מכלי הרכב ונפרש במעגל אבטחה אנושי. מזרחי: "מאחר שאנחנו נוסעים בשיירה, כולם עוצרים ומחכים שהתקלה תטופל ורק אז ממשיכים לנסוע.

"גם בבית המשפט יכולה להתעורר סיטואציה חריגה, כמו למשל שני אסירים שלא היה ידוע כי הם מסוכסכים, שמתחילים לריב בגלל מלה אחת. זכור לי מקרה שאסיר ירד מהרכב - ולפתע נשכב על הרצפה. וידאנו שלא מדובר בהסחת דעת וקראנו לחובשים, שביצעו בו החייאה. לצערנו הרב הוא נפטר".

מילת הקוד: "נחשון"
אף שהיא שומרת על ארשת קשוחה ומפרידה בין רגשותיה לעבודה, מזרחי מודה שלפעמים נפערים סדקים. "באחד המקרים, חולת אפילפסיה מהאזור נעצרה ותוך כדי שהובהלה לבית המשפט, היא עברה לפחות 13 התקפים", היא מספרת.

"זה היה לא נעים. לא יכולתי לעשות כלום, מלבד לתפוס לה את הראש ולוודא שלא תפגע בעצמה. יצא לנו למשל לטפל בחתן טרי, שלא הפסיק להתייפח ולבכות על כך שאשתו האשימה אותו באלימות. בסופו של דבר חייבים לתת יחס אנושי ולהרגיע, גם כדי למנוע התלקחות".

מזרחי פוגשת אסירים גם מחוץ לכותלי הכלא, וגם ברחובות העיר היא שומרת על דיסטנס. מזרחי: "אני טבריינית די מוכרת, ויוצא לי לפגוש אסירים שפעם ליוויתי, אבל אין מצב שבאים ללחוץ ידיים. ה