צילום: שרון צור בפעם הראשונה שד"ר אתי בהם־טביב העלתה את האפשרות לייסד בכפרים הערביים בגליל פרויקט שימנע נישואי בוסר בקרב קטינות, אמרו לה שלא תוכל לנפץ מסורת, הרגלים מושרשים ודעות קדומות ושאין לה סיכוי לחדור לחברה הערבית הסגורה;

רימה מלמדת יהודים: "מבינה את הכאב שלכם"

הזהירו אותה שיגרשו אותה, שיזלזלו בה, שיזרקו עליה נעליים - אבל היא לא ויתרה. מזה כחמש שנים היא נפגשת עם אימאמים ואנשי דת מוסלמים בכפרים באזור ובכל רחבי הארץ, במטרה להגביר את המודעות לתופעה ולהביא לצמצום משמעותי שלה.

בשבוע שעבר, במסגרת כנס מיוחד של החוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית צפת, שעסק במגדר, במיניות וברב־תרבותיות בחברה הישראלית, הציגה בהם–טביב את הפרויקט שלה - הן על רגעי השיא שלו, והן על האכזבות שחוותה בדרך.

"המסע שלי אל לב־לבה של החברה הערבית התחיל כבר לפני שנים, במסגרת פרויקט אחר שבמהלכו הסתובבתי הרבה באום אל־פאחם", מספרת בהם–טביב. "אני יודעת שיש ישראלים רבים שזה נשמע להם מפחיד ומאיים, אבל אני מעולם לא הרגשתי שם מאוימת. תמיד ידעו שאני יהודייה ותמיד זכיתי ליחס של כבוד, כך שלדעתי אנחנו שבויים בדעות קדומות שהן לא בהכרח נכונות".

לא מפחדת
בהם־טביב (64), בוגרת החוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, מתגוררת במצפה גילון שבמשגב ומרצה במכללה האקדמית בצפת. בתום לימודיה התגייסה לצה"ל ושירתה במשך שני עשורים כקב"נית (קצינת בריאות הנפש).



לאחר שחרורה סיימה תואר שני בלימודי מגדר, ובמסגרת עבודת הדוקטורט שלה חקרה את סוגיית החשיפה של הציבור בעורף להשפעות המלחמה. במהלך מלחמת לבנון השנייה ראיינה עשרות משפחות ביישובים המופגזים, ושבע שנים לאחר מכן שבה אליהם כדי לבחון את ההשפעות הפוסט־טראומטיות - מחקר שנחשב לראשון מסוגו בעולם.

הפרויקט הנוכחי שלה, שמיושם כיום בעשרות כפרים ערביים בארץ, החל בעקבות שיחת טלפון שקיבלה לפני כחמש שנים. "באחד הבקרים התקשר אליי מנהל הלשכה לשירותי רווחה באחד מהכפרים בגליל", היא נזכרת.

"הוא סיפר לי על פרויקט שלהם שעוסק בנוער בסיכון וביקש את עזרתי. אחרי זמן־מה נסעתי לפגישה ראשונה איתו, ובמהלכה נחשפה בפניי מציאות שמעידה על נשירה סמויה של בנות ממערכת החינוך, בדרך כלל בשלב שבין כיתה ז' ל־ח'. בשלב מאוחר יותר, בסביבות כיתה ט' או י', התגלתה בקרב אותן בנות נשירה מלאה ממערכת החינוך.

"הנתונים הללו, בצירוף הגידול בפניות של נערות ללשכת הרווחה בעקבות דיכאונות לאחר לידה, גירושין או מצב כלכלי ירוד, חשפו בפנינו את ממדי התופעה של נישואי קטינות - והתברר שהיא לגמרי לא שולית. כשהתמונה כולה התבהרה לי, המלצתי בפני אגף הרווחה להקים ועדת היגוי שבה יישבו, בין היתר, כוהני דת ואימאמים. ברגע שהמלים האלה יצאו לי מהפה, הסתכלו עלי שם כאילו נפלתי מהירח. מיד לאחר מכן באו האזהרות - 'תרדי מזה, לא כדאי לך להיכנס לשם'.

"הקשבתי לכולם, שקלתי והחלטתי שאני ממשיכה הלאה. לא באמת האמנתי שיפגעו בי וחוץ מזה, אם אאפשר לפַּחַד לנהל לי את החיים, הרי שלא אתקדם לשום מקום, אז לא רציתי להקשיב לנבואות שחורות".

בפגישה עם גורמי הרווחה הודיעה בהם–טביב על החלטתה להתקדם עם הפרויקט, ובעקבות זאת קיבלו האימאמים במסגדים של אותו כפר גלילי פנייה להגיע לדיון על נישואי בוסר.

להפתעתם של גורמי הרווחה, הסכימו אנשי הדת להגיע לפגישה ולהקשיב. "הם ידעו היטב ומראש שהם עתידים להיפגש עם אשה יהודייה וחילונית, ובשלב הראשון אמרו שיקשיבו", היא משחזרת. "בתחילת הפגישה התנצלתי בפניהם שאני לא דוברת ערבית, ביקשתי את רשותם לנהל את הישיבה בעברית והם הסכימו. הרגשתי שהם מכבדים אותי, וזאת היתה למעשה יריית הפתיחה של הפרויקט".

המסר מחלחל
במסגרת הפרויקט שיזמה בהם־טביב, מתכנסת פעם בכמה שבועות ועדת היגוי שכוללת את נציגי אגף הרווחה ברשות המקומית, אנשי הדת, נציגי קופות החולים, מורים, הורים, בעלי עסקים משפיעים וכן נציגי התלמידים. בדרך כלל דנה הוועדה בנתוני הנשירה הסמויה והגלויה בבתי הספר ומנסה לגבש דרכים, שבאמצעותן ניתן לטפל בתופעה.

בין היתר, הגורמים המוסמכים פונים להורי הבנות כדי לשכנע אותם למנוע את נישואיהן בגיל צעיר, נערכות שיחות וסדנאות על הנושא בבתי הספר, מתקיימים מפגשי אמהות כדי להעלות את המודעות ונוסף על כך, האימאמים מדברים על הנושא במסגרת הדרשות של יום שישי.

בהם–טביב: "עצם העובדה שכל האנשים המכובדים האלה בכלל מתכנסים כדי לדון בנושא, זה הישג בפני עצמו, כי מדובר בנושא שנחשב בכפרים לטאבו, ולמעשה אנחנו שוברים את הטאבו הזה. 'עסקאות הנישואים' הללו נסגרות לרוב בתקיעת כף בין המשפחות, מה שלא ממש מאפשר לגורמים המוסמכים גישה לעניין. כשהם כבר יודעים על כך, בדרך כלל זה מאוחר מדי".



אף שהפרויקט