כתבה: ליעונה מנקלי. 

בראייה רטרוספקטיבית, הסיפור של צחי נבו משול לאגדת סינדרלה. רק שבמקרה שלו הוא לא המתין לדמות מהאגדות שתחלץ אותו מהמצב, אלא עשה זאת במו ידיו.

נבו, 54, גרוש ואב לילדה, הוא אומן, מעצב מוצר ומי שיוצר מסיכות אפריקאיות יחודיות עם קריצה, המיועדות לתלייה לראווה. אומנם, הוא בוגר המחלקה לעיצוב מוצר בבצלאל, אך מעיד על עצמו כבעל ידיים שמאליות, ולדבריו הסקיצות שלו הן "ברמה של ילד בגן". זו לדידו, אחת הסיבות שבעטיין היה לו קשה למצוא עבודה בתחום עם סיום לימודיו, דבר שהביא, בסופו של דבר, לנתק של 25 שנים מעיסוק בעיצוב.

המסכות של צחי. צילום: נמרוד גנישר

"מדובר בתקופה שטרום עידן תוכנות העיצוב ומדפסות התלת ממד, והיעדר הכישורים האלה היוו מכשול רציני למציאת עבודה", הוא מסביר.

חיפושי העבודה הראשוניים גרמו לו להבין שהוא מחפש "אקשן" תעסוקתי, אותו מצא בערוץ 2, שם עבד כאיש שיווק. מאוחר יותר עבר לעבוד ב-ynet, שם עסק בניהול, ואפילו נטל חלק בישיבה שבה הוכרע שם האתר. "אני יכול לומר שהרקע העיצובי כן סייע לי בניהול תהליכי פיתוח והתאים למה שעשיתי בזמנו", הוא אומר. "ב-ynet למשל הייתי זה שהמליץ להביא את נוויל ברודי, מעצב אנגלי שהתוודעתי אליו בעת לימודיי, לעצב את האתר".

בנוסף, היה נבו גם הבעלים של סטארט-אפ בתחום משחקי המחשב, ובמקביל עסק בתחום התוכן השיווקי.

צחי נבו והמסכות

"פרצוף הוא אובייקט"

נקודת המפנה בחייו התרחשה בגיל 46, כאשר נפרד מבת זוגו ואם בתו. הצרות הגיעו בצרורות, ובמקביל נסגר הסטארט-אפ שלו, והותיר אותו מחוסר עבודה וממון. נבו נדרש לעבוד בעבודה מזדמנת, כדי לסגור את החודש, ובעיצומה של אחת המשמרות קיבל הודעה על כך שאביו נפטר. זו היתה לדבריו נקודת השבירה שממנה החליט לשקם את עצמו ולא להביט לאחור. הוא התפטר מעבודתו כשליח פיצה, החל לכתוב תכנים ומאמרים, קידם אתרי אינטרנט, לימד במכללה לעיצוב, ובעצם לקח על עצמו כל עבודה שסייעה לו לצאת בכבוד מהמצב הכלכלי הקשה שנקלע אליו.

הזברה. צילום: נמרוד גנישר

במקביל, דאג גם לפן האישי בחייו ונרשם לאתר היכרויות, שבאמצעותו פגש את בת זוגו הנוכחית. ההיכרות הזו הביאה גם להכרה המשמעותית שהעיסוק בעיצוב הוא המהות האמיתית שלו. בסופו של דבר, עזר המשבר הגדול הזה לנבו להישיר מבט לנבכי נפשו, ולקבל החלטות, ברמת "לבחור בחיים".

"במבט לאחור זה אולי נראה ברור ואולי גם פשוט, אבל האמת היא שהדבר היחיד שעזר לי לקום מהמקום המאוד נמוך שבו הייתי, היה הצבת מטרות קטנות לעצמי, ועמידה בהן", הוא אומר. "רצון אמיתי בשינוי הוביל למערכת יחסים מאוזנת ועמוקה עם בת הזוג שלי, עם בתי, אפילו עם גרושתי, אבל בראש ובראשונה עם עצמי, וזה מתבטא גם במוצרים שלי".

איך מחליטים על כיוון?

"כששאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות בעיצוב, עשיתי חושבים והבנתי שלצערי הרב כישרון לא מספיק. עדיין יש לי ידיים שמאליות, אני בקושי יודע להפעיל מחשב ואין לי שום ערך מוסף אמיתי בפיתוח מוצרים קיימים. לכן, חיפשתי תחום שבו האהבה לעיצוב תבוא לידי ביטוי, למרות המכשולים. ידעתי גם שאני רוצה לפתח מוצרים שקל להתעסק איתם, כאלה שאינם כבדים, שנארזים בקלות, שיאפשרו לי להיות יצואן קטן בהתבסס על האינטרנט, אותו אני מכיר לא רע".

קומיקס, פופ-ארט וקוביזם מתחברים יחדיו

למה דווקא מסכות?

"הגעתי לעניין המסכות לא מאהבה גדולה לתרבות האפריקאית. בעיניי, פרצוף הוא אובייקט שיוצר התייחסות מהירה מאוד של הצופה. שימו שתי כוסות יוגורט בתור עיניים, ועפרון בתור פה, ותקבלו תוצאה שבטח תזכיר למישהו את המורה שלו. אסתטיקה וקומפוזיציות מאוד מסקרנות אותי, והסגנונות האהובים עליי, כמו קומיקס, פופ-ארט, קוביזם וסטי מפאנק,התערבבו והשפיעו על התוצרים. כאחד שאוהב לשחק בצעצועים ולא נחשב למבוגר האחראי בסביבה, אני נהנה לחבר דמויות, פנים ופרצופים מחלקים שונים, לפרק ולהרכיב צורות בסיס, עד שמתקבל מוצר גדול מסך חלקיו".

לא חששת לפתוח עסק עצמאי אחרי כל מה שעברת?

"הצורך לתכנן ולייצר מאפס מוצר שלא חשבו עליו קודם, תמיד קינן בי, ויחד עם האהבה הגדולה לעיצוב, דגדג לי תמיד החיידק היזמי. עוד בתקופה של סיום הלימודים עיצבתי עם חבר טלפון קווי מספוג, שנמכר בהצלחה די גדולה בארה"ב, רק שבגלל שותפים נוכלים הרווחנו ממנו מעט מאוד. את UMASQU התחלתי לפני שלוש וחצי שנים מחדרון שסגרתי על הגג בדירה של זוגתי. פתחתי דף עסקי בפייסבוק ומשם התקדמתי בצעדי ענק.

"כמה חודשים מאוחר יותר הבנתי ש'עליתי על משהו', ועברתי לסטודיו של 50 מטר בדרום תל אביב, ושנה מאוחר יותר התרחבתי כבר ל-200 מ"ר. בשנתיים וחצי הראשונות רובן המכריע של המכירות נעשה בארץ: מכירות ישירות לצד לא מעט מכירות ב'סאגה' ו'אסופה' - שתי חנויות בשוק הפשפשים שמתמחות בעיצוב ישראלי. אני חייב להן לא מעט, ועד היום הן נחשבות מבחינתי לבית שני. חוץ מזה, אני יכול לומר שאני מתנהל כמו סטארט-אפ לכל דבר. לשמחתי, יש לי צוות עובדים מצוין, שבלעדיהם כלום לא היה מתגשם".

עם הפנים לחו"ל

כאשר נאמר לנבו שהתמזל מזלו שקיבל פידבק מעולה בתוך פרק זמן קצר יחסית, הוא משיב: "הנפילה הגדולה שחוויתי גרמה לי לחשוב שאין לי מה להפסיד. יחד עם זאת, הגב הכלכלי שקיבלתי מזוגתי שימש לי 'דלק', שאיפשר לי לקחת סיכונים. אני גם יכול להעיד על עצמי, רגע לפני גיל 55, שהיום אני הרבה יותר חכם, מנוסה ובשל. כמובן שאני עדיין חווה ירידות ועליות. לדוגמה, במקביל למכירות בארץ, התחילו להגיע בטפטופים הזמנות מחו"ל. השתתפתי בתערוכה בניו יורק, שהתגלתה ככישלון מוחלט, אבל ידעתי שזה היה בגלל שהתערוכה הזו היתה לא נכונה עבורי, ולא מסיבות אחרות".

צילום: נמרוד גנישר

נבו אחראי, בין היתר, על עיטורם של לא מעט משרדים, סטארט-אפים וענקים אחרים, כמו Wework, שטראוס, Waze, והיצירה האחרונה שלו: קיר מכובד במשרדיGoogle  ישראל.

בחודש מאי בשנה שעברה הוא קיבל פנייה מחנות העיצוב והלייפסטייל Fleux בפריז, ומתוודה כי לא שמע את שמה לפני כן. החנות המובילה החלה להזרים אליו הזמנות רבות, ונבו הבין שיש לו קהל משמעותי בצרפת. השנה ביקר בתערוכה הנחשבת ,Maison et Objet וזכה להצלחה אדירה ולאינפלציית פידבקים חיוביים. בעקבותיה החל למכור ברשת המצליחה והטרנדית "בנסימון" ובחנות המוזיאון במרכז פומפידו, שם מעטרת אחת מעבודותיו את חלון הראווה. זאת במסגרת מחווה לאומן ויקטור ויסרלי, שתערוכת ענק שלו מוצגת בימים אלה במוזיאון.

צילום: נמרוד גנישר

אנה פניך? 

"מכיוון שאני אדם חרדתי, אני מתמודד עם השאלה הזאת כמעט 24/7. כבעל עסק, אני חייב לחשוב בצורה מסחרית, ובאותה נשימה אני חייב להמשיך לעשות דברים שאני מאמין בהם. מבחינתי, זוהי נקודה חמקמקה ולא פשוטה לפיצוח, והיא בעצם ההווה שמתווה את העתיד. מעבר לכך, אני מתכוון להישאר עסק קטן ואין לי שאיפות לגדול בהרבה ממה שאני היום. כיזם קטן, אני שמח שאני מצליח ליצור סוג של יחסים אינטימיים עם הלקוחות, ולקבל מהם פידבק ישיר. זה מאשר לי שהמסכות שלי הן לא רק קישוט ודקורציה, אלא ממש מצליחות לספק ערך מוסף, בגלל החיבור הרגשי והאסוציאציות שמעוררים הפרצופים".