// אשר קשר 

תמיר גרינברג אינו זוכר בדיוק מדוע הגיע לרחוב אלנבי בתל אביב באותו יום, לפני 18 שנה, אבל ברור לו שביום הזה השתנו חייו מקצה אל קצה.

גרינברג (60), משורר, מחזאי, חתן פרס ראש הממשלה לספרות, מנהל מכללת שנקר הנדסאים וראש המחלקה לאדריכלות ולעיצוב פנים, הפך באותו יום מרווק מושבע שמתגורר בדירת סטודיו יפואית למטופל בשלושה אחים ערבים־ירושלמים פליטי פנימיות שאסף אל ביתו ואל חייו.

גרינברג. "היו לי הרבה שנים לחשוב למה עשיתי את זה ועדיין לא מצאתי תשובה" | צילום: ריאן

"צעיר בשם עלאא עצר אותי וביקש ממני כסף לאוכל", נזכר גרינברג. "זה קורה לעתים קרובות כי יש לי כנראה פנים של מישהו שאפשר לבקש ממנו. לקחתי אותו וקניתי לו משהו לאכול.

"הוא סיפר לי על טרגדיה אישית שפקדה את משפחתו ובעטיה הוא ברח מהפנימייה. הוא אמר שאינו יכול לחזור לירושלים כי הוא לא בקשר עם אביו, ואמו לא בתמונה כלל, ולכן הוא נאלץ לחיות ברחוב ולבקש כסף לאוכל".

משמעות המילה "הביתה"

גרינברג לקח את הצעיר לעיריית תל אביב־יפו כדי לבדוק כיצד אפשר לעזור לו, ושם התוודה עלאא שהוא מכור להרואין. "נדהמתי. עולם הסמים היה זר לי לחלוטין אז ונשמע כמו משהו שקורה בסרטים", אומר גרינברג.

"הסבירו לנו שאפשר לבקש הפניה למוסד גמילה, אבל זה עניין שלוקח שבועות. שאלו את עלאא אם יש לו מקום לשהות בו, וכשהשיב בשלילה בדקו איתי אם אוכל לקחת אותו תחת חסותי לזמן קצר. הסכמתי כמעט בלית ברירה. לא רציתי להפקיר את הצעיר הפיקח והאומלל שפגשתי. הנחתי שמדובר בשבועיים, ובזמן הזה אדאג לו לאוכל ולבגדים ואחר כך אחזור לחיי".

למה שתעשה דבר כזה?

"היו לי הרבה שנים לחשוב על זה ועדיין לא מצאתי תשובה. באותו הרגע הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. כנראה המצפון שלי לא אפשר לי להגיד שזה לא ענייני".

בעקבות עלאא א־דין שוויקי הגיעו אחיו הצעירים דיאא (14) ובהאא (12), ושניהם עברו לגור זמנית אצל גרינברג, "או לפחות ככה חשבתי אז", הוא אומר. "הסברתי להם חד־משמעית שאין לי ידע, יכולת וגם לא רצון לקבל עליי גידול של שלושה אחים.

"מדי פעם שלחתי אותם למסגרות שונות, אבל הם תמיד חזרו. יום אחד כשדיאא היה בחיפה הוא התקשר ואמר לי שהוא רוצה לחזור הביתה. השימוש במילה 'הביתה' שבר את לבי. הבנתי שאני צריך להפוך את שלושת האחים לחלק מחיי".

בין זונות ונרקומנים

ספר השירים החדש של תמיר גרינברג, "הרואין, הישארות הנפש", מוקדש לזכרו עלאא שווייקי, שנפטר ממנת יתר לפני כארבע שנים. ספר שירה כן, מלא יופי וחסד שנקרא בנשימה עצורה לפחות כמו ספר עלילתי.

בריאיון שמתקיים בביתו של דיאא (32) בחיפה, בהשתתפותו של בהאא (30), ממעט גרינברג בפרטים הכואבים שהיו מנת חלקו ב־14 השנים שבהן ניסה להציל את עלאא מהסמים.

כְּשֶׁבְּנִי הַמְסֻמָּם הִתְפָּרֵץ לְעֶבְרִי בִּקְלָלוֹת / כְּשֶׁבַּחֲמַת טֵרוּף נִתֵּץ לִרְסִיסִים אֶת הַשִּׁדָּה / כְּשֶׁנְּשָׁכַנִי בְּיָדִי עַד דָּם וְהִפִּילַנִי לָרִצְפָּה / כְּשֶׁהִזְעַקְתִּי אֶת הַמִּשְׁטָרָה, וְהוּא, חִוֵּר, אָרַז אֶת בְּגָדָיו / וּלְעֶבְרִי צָעַק וְזַעֲמוֹ נוֹרָא / מִי אַתָּּּּּּּּה, חֲתִיכַת הוֹמוֹ זָקֵן וּמְכֹעָר!? מִי בִּכְלָל רוֹצֶה לִהְיוֹת הַבֵּן שֶׁלְּךָ? / הִשְׁפַּלְתִּי אֶת עֵינַי, וְאֵין בִּי מָה / וּכְשֶׁנִּלְקַח אָזוּק, לִבִּי נִקְרַע בֵּין חֲרָדָה לְגוֹרָלוֹ לְבֵין שִׂנְאָה / וּכְשֶׁנִּשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי בַּבַּיִת, וּסְבִיבִי דְּמָמָה / אָז הִתְיַפַּחְתִּי מְלוֹא נַפְשִׁי / זֶה עוֹד יוֹם בֵּין יָמַי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

(מתוך "עוד יום".)

"עלאא היה אדם חכם ורגיש", מספר גרינברג, מביט בתמונתו הממוסגרת התלויה בסלון ביתו של אחיו הצעיר. "תקופות ארוכות הוא שהה במרכזי גמילה והתגלגל בבתי משפט ובבתי סוהר על מיני עבירות קטנות שלעולם לא היה בהן שום פגיעה בזולת.

"כל הזמן עשיתי כל שביכולתי כדי לגאול אותו מהמחלה הנוראה הזאת, ההתמכרות לסמים. רדפתי אחריו כדי למנוע ממנו להגיע לסמים. אלו היו 14 שנים איומות וקשות. אתה לא מאמין לאן הגעתי בחיפושים אחריו ובניסיונות להחזיר אותו למסלול חיים בריא".

איפה למשל?

"ראיתי מקומות שהם השפל של שפל המדרגה ופגשתי אנשים אכזריים ברמה שלא תיאמן, אנשים שמסוגלים לשפוך על זולתם קנקן מים רותחים מהולים במרגרינה רק בגלל מחלוקת על סיגריה או לשסע בסכין פנים של חבר לשימוש בגלל רבע גרם.

"אין תחנת סמים שלא הייתי בה – ברמלה, בלוד ובתחנה המרכזית בתל אביב. נקלעתי לעימותים מילוליים ופיזיים עם סוחרי סמים ועם נרקומנים, וגם עם המשטרה כשניסתה לעצור אותו".

באחד החיפושים אחר עלאא נקלע גרינברג למריבה בין שתי זונות נרקומניות. "האחת דקרה את האחרת בירך והיא החלה לדמם קשות. הייתי חובש בצבא אז לחצתי על הפצע וחבשתי את הרגל בעזרת החולצה שלי. הייתי קצת בפאניקה, חששתי שאולי נדבקתי באיידס. החובשים אמרו לי שהצלתי את חייה". 

ואת עלאא מצאת באותו הערב?

"לא. הוא הופיע אצלי רק למחרת, אחרי עוד לילה של חרדה לשלומו".

רגעים של שבירה

אנחנו נפגשים בחיפה, בביתו של דיאא. גם בהאא מתגורר בעיר. את שני ילדיו הקטנים של בהאא (שנתיים וחצי ושנה) ואת בנו של דיאא (שנה וחצי) מכנה גרינברג בטבעיות "הנכדים שלי". 

חשבת שבגיל 60 תהיה סבא לשלושה נכדים ערבים?

"אתה לעולם לא יכול לדעת איך החיים מתגלגלים. לעובדה שהם ערבים לא הייתה מעולם שום חשיבות בעיניי.  אחרי כמה שנים, כשהבנתי שהסידור הזמני הפך לקבוע ויישאר תמיד, עברתי מהדירה הקטנה שלי ביפו לדירה גדולה ממנה במרכז תל אביב".

האחים דיאא, בהאא ועלאא. "הסידור הזמני הפך לקבוע" | צילום מהאלבום

לי זה נראה מוזר מאוד.

"אתה לא היחיד. גם לי היו רגעי שבירה. היה לי חבר שהתרגז עליי ואמר שהשתגעתי לגמרי. ידעתי שהוא צודק, אבל פשוט לא הייתי מסוגל להפקיר אותם. כשהוא שאל אותי עד מתי אני מתכוון להמשיך בזה עניתי, 'לכל החיים'. ואז הבנתי, וואלה. זה לכל החיים. זה לא מצב זמני. ואז עברנו לדירה מרווחת שבה לכל אחד משלושת הבנים היה חדר משלו".

גם זה לא ממש הגיוני.

"רוב הדברים בחיים לא הגיוניים. אז מה? מעולם לא ניסתי למצוא היגיון ותכלית במה שעשיתי. פשוט זרמתי עם זה. נכון, זה היה קשה נפשית, רגשית וגם כלכלית. עד היום אני בצרות כלכליות כי כל החסכונות שלי הופנו לגידולם, וכשאזלו החסכונות עברתי להלוואות".

"אבא היה מנסה להחזיר אותי לפנימייה בכל פעם שברחתי", מביט דיאא, טבח במסעדה חיפאית, באיש שאימץ לו לאב. "הוא כל הזמן היה רודף אחרי שלושתנו".

איך קיבלה המשפחה שלך את שלושת הבנים שלקחת תחת חסותך?

"בסך הכל באהבה. אמא שלי בבית אבות והיא אוהבת שכולנו מבקרים אצלה. יש לי שלוש אחיות שאנחנו מתארחים אצלן בחגים. גם אחי, שהוא רב בניו ג'רזי, אוהב אותם".

בשנקר ידעו על הרחבת המשפחה שלך?

"הסטודנטים לא ידעו, אבל ככל שעברו השנים רוב העמיתים ידעו שאימצתי שלושה בנים. רובם גם היו בחתונה של בהאא".

אדריכלות פוגשת שירה

גרינברג נולד וגדל בנתניה, בשכונת דורה הידועה לשמצה. בתיכון עבר לפנימייה ושם החל לכתוב. גם כשלמד ארכיטקטורה ותכנון ערים בפקולטה לאדריכלות בטכניון לא ויתר על הכתיבה ובשנה השלישית ללימודיו עלה המחזה שלו "מזמור לדויד" בפסטיבל עכו לתאטרון אחר. משה איבגי שיחק בתפקיד הראשי.

בהיותו אדריכל שכיר הוא עבד בתכנון בנייני מגורים ומבני חינוך ומסחר, אך את ייעודו ראה בעיקר בחינוך והחל ללמד בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. לפני שש שנים התמנה לראש המכללה הטכנולוגית "שנקר הנדסאים" ולראש המחלקה לאדריכלות ועיצוב פנים בשנקר.

במשך כל השנים האלה הוסיף גרינברג לכתוב מחזות ולהוציא ספרי שירה לאור ואף זכה בכמה פרסים ובהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (פעמיים) ופרס קרן תל אביב לספרות.

גרינברג. "השירה והאדריכלות הם שני תחומים שמשלימים את האישות שלי" | צילום: ריאן

כששואלים אותו על הניגודים בין שתי הקריירות שלו הוא מושך בכתפיו. "אין ניגוד בין שירה ואדריכלות. אלה שני תחומים שמשלימים את האישות שלי", הוא אומר. "חוץ מזה, משירה אי אפשר להתפרנס לצערי".

גם מבקר השירה בני ציפר מאמין שאין ניגוד בין התחומים. "גם אדריכלות היא סוג של אמנות", הוא אומר. "השירה של תמיר מטפלת בפצע הביוגרפי. הוא כותב בלי להסתיר דבר. את הספר הוא מקדיש באומץ לעשיית אמנות מן הרוע והסבל שחווה.

השירה שלו גובלת באקסטרים רגשי ומצייתת לצו אחד בלבד: כנות מוחלטת. נתקלתי בשיריו לראשונה בשנות ה־90 וכבר אז הוא ריתק אותי כי לא היה בו גרם של חשיבות עצמית. את הסיפור האישי שלו אני מכיר מקרוב. ליוויתי אותו לכל אורך המסע הרגשי העצום. אני רואה בו סוג של דוסטויבסקי שמוכן להקריב את עצמו וללכת עם הדברים שהוא מאמין בהם עד הסוף".

אבל הוא הרבה פחות מוכר ממשוררים אחרים.

"כי הוא לא מוכן לעשות שום דבר כדי להתפרסם. מה שחשוב בעיניו אלה החיים האמיתיים. הוא לא נענה בקלות לפתוח אותם לזולת אלא רק בשירים שלו. בעיניו זוהי צורת ההבעה והגילוי הטובה ביותר".

כשמדברים עם גרינברג על יום מותו של עלאא מתקדרות פניו. "זה היה נורא", הוא אומר. "יום קודם לכן הוא ביקש שאבוא לקחת אותו מירושלים. הוא אמר לי שהוא פוחד להגיע לתחנה המרכזית בתל אביב כי הסתכסך שם עם סוחרי סמים. למחרת בבוקר דיאא הודיע לי שעללא מת ממנת יתר".

הרגשת שנכשלת בניסיון להשאיר את עלאא בחיים?

"זה לא כישלון כי לא יכולתי לעשות יותר ממה שעשיתי. אני יודע את זה, אבל הייתי בהלם מוחלט. התאבלתי עליו מאוד. עכשיו נותרו לי הילדים והנכדים". 

ספרו של תמיר גרינברג, "הרואין, הישארות הנפש", שזוכה לביקורות נלהבות, יעמוד במרכזו של מפגש שירה בפסטיבל המשוררים במטולה, בית ראשונים, שבת, 8 ביוני.