צילום: תם בר אילן

16 שנה כבר חלפו מאז נדרשו שולה מימרן ויוסי בן־שמחון לפנות את הדירות שקנו מעמידר ברחוב שפרינצק בקרית שמונה, מחשש לקריסת הבניין שבו התגוררו. 16 שנה הם ממתינים שמשרד השיכון יתחיל בהליך שיפוץ הבניין.

לפני כשנה נדמה היה לשניהם שדרך החתחתים הגיעה לקִצה, כאשר זומנו למשרדי עמידר בעיר והתבקשו לחתום על חוזה שיתיר למשרד השיכון להחיל על הבניין את תוכנית ההתחדשות העירונית (תמ"א 38). השניים חתמו כמובן ואף הרשו לעצמם לפתח זיק של תקווה, אלא שמאז לא התקדם דבר.

'עמידר' דורשת מהיתומים להתפנות מהבית
חולת הלב הנכה ומשפחתה מתגוררים בבית מתפרק של עמידר

בלוק מס' 50 בשכונת שפרינצק הוותיקה בעיר נבנה בשנות ה־50. כיום הוא נראה כאילו קפא בזמן - ההזנחה שולטת בכל, צבע החזית כבר התקלף מזמן והותיר גוון אפרורי ומדכא, חדר המדרגות מלוכלך והריח השולט בו פשוט לא ניתן לתיאור. בסביבות שנות ה־70, בעקבות המצב הבטחוני המתוח באזור הגליל העליון והסמיכות ללבנון, הוחלט להוסיף חדר ביטחון בכל דירה מהבניינים בשכונה. עבור מימרן ובן־שמחון היתה זו נקודת הזמן שבה התחילו הצרות שלהם.



יוסי בן־שמחון: "בעקבות ירי הקטיושות מלבנון והחשש מחדירות מחבלים, התחיל בשכונה שלנו תהליך של הוספת חדרי ביטחון לדירות, אבל משהו בחיבורים שבין הבנייה הישנה לבנייה החדשה כנראה לא היה תקין. אני לא יודע לומר אם היה זה כשל תכנוני או הנדסי, וזה גם לא באמת משנה. בשורה התחתונה, חודשים אחרי השלמת הבנייה, הרצפה בחדרי הביטחון בכל הבניין - כמו גם בבניינים סמוכים - פשוט החלה לשקוע".

דירתו של בן־שמחון נמצאת בקומה העליונה של הבניין ומימרן התגוררה ממש מתחתיו. היא משחזרת את מה שקרה: "בעלי ואני רכשנו מעמידר את הדירה שלנו במהלך שנת 1986, אבל ממש אחרי שנכנסנו לדירה התחילה תופעה מוזרה: אם הייתי שוטפת את חדר הביטחון, השכנה מלמטה היתה צועקת שמילאתי לה את הבית במים - ואם יוסי שטף את חדר הביטחון שלו, הייתי סופגת את כל המים שהוא שפך. ואז, במקביל לשקיעת הרצפה, התחילו להתפרק גם המשקופים של הדלת, וכתוצאה מכך הבית התמלא בחרקים ובעכברים. זה היה פשוט נורא.

"לא ידענו מה לעשות וגם לא היה קבלן שיכולנו לפנות אליו. הכתובת היחידה מבחינתנו היתה עמידר. לזכותם ייאמר שבכל פעם שפנינו, הם שלחו אלינו קבלנים מטעמם שביצעו תיקונים. בשורה התחתונה, מאז שרכשנו את הדירה ועד סוף שנות ה־90, קבלני עמידר הפכו לבני בית אצלנו. הם היו באים לתקן, התיקונים סיפקו לנו כמה חודשים טובים של שקט - ואז הרצפה היתה שוקעת שוב וחוזר חלילה.

קיוו לטוב
במקביל לביקורי הקבלנים הגיעו לבלוק מס' 50 גם מהנדסים מטעם משרד השיכון, מהטכניון וכמובן מהנדס עיריית קרית שמונה, שערכו בשעתו בדיקות והערכות מצב, ובסופן הגיעו למסקנה כי הבניין מסוכן למגורים וכי קיימת סכנה ממשית לקריסתו. וכך, בשלהי נובמבר 2000, הגיעו לבתיהם של מימרן ובן־שמחון נציגים מאגף ההנדסה בעירייה, מלווים בנציג משרד השיכון, ובידיהם צו פינוי - שבו נאמר, בין היתר: "לאור דוח מהנדס העיר וחוות דעת מוסמכת שנערכה על־ידי הטכניון, אבקשכם לפנות את דירתכם לאלתר, למסור את מפתח הדירה לנציג העירייה ולעמוד בקשר רציף עם מנהל תחום פיקוח ותשתיות בעירייה".



"אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול", משחזרת מימרן. "זה היה בתחילת החורף, ובלב שלי הרגשתי בדיוק כמו שנראו השמים באותו יום - אפור. לא הבנתי בכלל מה קורה, לא ידעתי לאן נלך בעלי, אני ושלושת הילדים, שהיו אז בגיל העשרה, ומה נעשה עם תכולת הבית? איפה נשים את הכל? זו היתה תקופה מבלבלת, היינו חסרי אונים ומיואשים".

בן־שמחון מתאר סיטואציה מעט שונה ומסביר: "בניגוד לשולה, אני הייתי אז בחור צעיר, שירַתי בצבא קבע והיה לי נוח לגור בקרית שמונה בגלל הקרבה הגיאוגרפית לבסיס שלי. עם זאת, כבר אז ידעתי שבתוך חודשים ספורים אקבל תפקיד אחר, ובכל מקרה התכוונתי להעתיק את מגוריי למרכז הארץ. לכן בשבילי זה לא היה סיפור גדול - פשוט הקדמתי את המעבר למרכז בשלושה חודשים. היה לי ברור אז שלא אוכל להשכיר את הדירה וכי אצטרך להשאיר אותה ריקה, אבל גם לי נאמר במעמד צו הפינוי שהעירייה ומשרד השיכון ישפצו וישקמו את הבניין בתוך תקופה קצרה.

"למען האמת, לא האמנתי שזה ייקח רק כמה חודשים, כי אני יודע מהי בירוקרטיה בישראל, אבל בתוך־תוכי הייתי משוכנע שבתוך שנה - שנה וחצי הבניין יהיה כמו חדש, ערך הדירה יעלה ואוכל להשכיר אותה. היום אני מבין טוב יותר את משמעות המשפט 'המציאות עולה על כל דמיון'".

בן־שמחון מצא לעצמו דיור חלופי, ולכן לא נזקק לדיור הזמני שמשרד השיכון הציע בשעתו לדיריי הבניין. מימרן, לעומתו, שקלה את ההצעה: "הבית שלנו היה למעשה שתי דירות שחוברו יחד, וכך היתה לנו דירה אחת בג