מתוקו רדה מבית שאן עשוי מכל החומרים שסיפור השראה יכול לספק. אחרי שעלה לארץ ברגל בגיל 7 מאתיופיה, התגייס כלוחם לגבעתי וכמעט נהרג בהתקפת מחבלים על המוצב שלו, תקיפה שהשאירה אותו משותק בפלג גופו התחתון, הוא לא חיפש את המקום המתקרבן ורק אמר תודה לאל שהשאיר אותו בחיים. בעזרת הרבה כוח רצון ואמונה הוא התחתן, הביא ילדים לעולם ואם זה לא מספיק אז בשנתיים האחרונות הוא גם הפך לנציג ישראל בענף הסיף לנכים וכמו גיבור אמיתי - גם בזירה הזו הוא מנצח כנגד כל הסיכויים.

מתוקו רדה. המשפחה עזרה לו בשיקום

את המסע המפרך לארץ מאתיופיה דרך סודן, הוא לא ישכח לעולם. "התמונות האלה עדיין מלוות אותי. במשך ארבעה חודשים צעדנו רק בלילה כדי שהסודנים לא יראו אותנו והיינו עוד ארבעה חודשים במחנה עצמו", הוא נזכר, "זה לראות אנשים ותינוקות מתים, לקבור ולהמשיך. גם אחותי נפטרה במסע הזה בגיל 3. המסע הזה חיזק אותי. ההורים לא נתנו לטראומה להשפיע עלינו, הם כל הזמן שידרו לנו שהכל בסדר".

רדה (37) גדל כמעט כל חייו בבית שאן, לשם עבר עם משפחתו כילד ממעלות תרשיחא. כשהגיע העת לעלות לחטיבת ביניים הוא רצה ללכת בעקבות חבריו לפנימייה בכפר הנוער הדתי 'הודיות' בקיבוץ לביא. "כל הזמן שמעתי את הסיפורים של החברים על הפנימייה וזה הדליק אותי. שכנעתי את ההורים שלי שייתנו לי ללכת ואני שמח כי המקום הזה ביגר אותי. שם הבנתי שיש לי שכל - מה שלא ידעתי לפני. הגעתי לשם בכיתה ז' וישר הקפיצו אותי לח' ואחר כך הפכתי להיות אחראי על חדר האוכל ועל ההשכמה. בסוף י"ב כבר הייתי יו"ר מועצת תלמידים מחוז צפון. כשנותנים לך אחריות אתה מתבגר", הוא אומר. הבגרות המוקדמת והאחריות הזו ילוו אותו מעתה ואילך גם בתקופה הכי קשה בחייו.

נגיעה מהמוות

לאורך הריאיון רדה עוטה חיוך תמידי, שאינו מסגיר ולו במעט את כל התלאות שעברו עליו. למרות החיים הלא קלים שעברו עליו, הוא מצליח לשדר אופטימיות מדבקת, מעוררת הערצה. רק כשמתחילים לדבר על הגיוס לצה"ל ועל היום ההוא ששינה את חייו, ארשת פניו משתנה. "התגייסתי לגבעתי בשנת 2000. שני האחים הגדולים שלי היו בקרבי וזה תמיד משהו שדיברנו עליו בבית. ההורים שלי האמינו שצריך לתרום למדינה וידעתי שיגיע היום שגם אני אתרום את חלקי", הוא מספר.

בשנת 2001, עדיין בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, הוא מצא עצמו במתקפה אכזרית של מחבלים על מוצב מרגנית בגוש קטיף ליד רצועת עזה במהלכה איבד את שלושת חבריו וניצל על פי הגדרת הרופאים באורח נס. אחרי התקיפה הזו, רדה, שבכלל לא היה אמור להיות נוכח במקום, התעורר למציאות חדשה. "הגורל נכתב לי. לא הייתי אמור להיות במוצב הזה, הייתי במוצב אחר. ביום שישי חבר שלי, צחי גרבלי ז"ל שהיה כמו אח בשבילי, התקשר אליי ואמר לי תהיה איתי. בהתחלה לא רציתי אבל הוא שכנע אותי. ביום ראשון היינו אמורים לצאת הביתה וללכת לקורס מ"כים", הוא מספר וממשיך, "זו היתה תקופת האינתיפאדה והיו יורים בלי הפסקה. את השמירה האחרונה סיימנו ב־12 בלילה, צחקנו קצת והלכנו לישון. בשתיים לפנות בוקר שמענו פיצוצים. צחי הרגיש שמשהו קורה בתוך המוצב, אבל אני וחבר נוסף צחקנו עליו. בסוף הסתבר שחדרו למוצב שלושה מחבלים והחדר הראשון שהם נכנסו אליו היה החדר שלנו".

המחבלים תקפו את רדה וחבריו מהדלת ומהחלון. גרבלי ז"ל זיהה את המחבל מהחלון וירה ראשון, אבל קרב היריות שהתפתח במקום הביא למותם של שלושה חיילי צה"ל ולפציעתו הקשה של רדה. "באותם רגעים מה שעובר בראש זה שאתה הולך למות", הוא משחזר, "כשראיתי שהסמג"ד נהרג במקום, איבדתי את ההכרה".

רדה ספג באירוע הזה שני כדורים שחדרו לעמוד השדרה. פגיעה רב מערכתית שגרמה לכך שאיבד גם את הכליה והטחול וגם הריאה נפגעה. באורח נס נשאר בחיים. "אני לא יודע איך אני חי", הוא אומר, "באותו יום ידעתי שאני הולך אז כשהתעוררתי הרגשתי שמישהו פה נתן לי מתנה".

מתחיל מחדש

את הבשורה על כך שאיבד את היכולת ללכת הוא לא קיבל מיד. המשפחה והרופאים הסתירו זאת ממנו תחילה. "לא ידעתי מה קרה עד הסוף. בהתחלה אמרו לי אין כליה ואין טחול אבל זה שאני לא יכול לעמוד לא אמרו לי. אחרי חודש המנתח בא ואמר לי 'יש עוד משהו שעוד לא סיפרנו לך'. ואז הוא אמר שאני לא אוכל לעמוד על הרגליים. כל החדר נהיה לי פתאום חשוך", הוא מתאר את התחושה הקשה.

בבית החולים אחרי הפציעה | צילום: אלבום פרטי

מהיכן שאבת את הכוחות להמשיך?

"צחי ואני היינו מחוברים מאוד. אחרי שהוא נהרג הם באו אליי עם תמונה שלי ושלו מהצבא, שעד עכשיו יש לי בבית. אמא שלו אמרה לי שאם אני אשרוד את הפציעה, מבחינתם הבן שלהם עוד חי. זה משהו שנכנס לי ללב ואז אמרתי: 'אני עכשיו לא מתלונן, לא קשה לי ולא כואב לי'. אמרתי לעצמי שהמצב היה יכול להיות יותר גרוע ואם מישהו החליט שאני נשאר כאן כנראה שיש לי עוד מה לעשות בעולם הזה והתחלתי להילחם. אבא שלי לא עזב אותי לאורך כל התקופה ותמך בי. בבית החולים היו כמויות של אנשים שבאו אליי. זה מה שמיוחד אצלנו - האחדות הזו".

אחרי ששכב בסורוקה כארבעה חודשים עבר רדה לשיקום בתל השומר, שם צפו לו הרופאים שנה של שיקום. "הגעתי עם פצעי לחץ, היו צריכים להאכיל אותי כי לא יכולתי לבד, אבל אני אמרתי שאני לא נשאר פה שנה. כל הזמן דיברתי עם עצמי והסתכלתי סביבי על אנשים במצב הרבה יותר קשה משלי. אמרתי אם הוא מחייך, אז מה אני".

אחרי ארבעה חודשים הוא יצא מהשיקום והתחיל את המלחמה השנייה על חייו - להסתגל למצב החדש בכוחות עצמו, בלי הסביבה התומכת של בית החולים. שנתיים התגורר במלון 'קיסר' כי בית הוריו לא היה נגיש, עד שהשכירו לו דירה שתתאים לצרכיו. "לצאת אחרי השיקום שהכל היה נגיש לעיר שבה כלום לא נגיש לך, הרגיש כמו מלחמת הסתגלות חדשה", הוא מספר.

התפנית החיובית בחייו הגיעה כאשר הכיר את בת זוגו. השניים נישאו ונולדו להם תאומים. "תמיד היה לי חשש שלא אמצא מישהי. אמרתי 'מי תרצה אותי'. עד היום אני אומר לה 'מה מצאת בי, מה את צריכה את זה'. זה לא מובן מאליו. היתה חתונה מדהימה ונולדו לי תאומים. הייתי על הגג. הם עזרו לי בשיקום".

איך הם מגיבים לאבא על כיסא גלגלים?

"הם לא רואים את זה ככה. זה משחק בשבילם. לפעמים הם לוקחים לי את הכיסא ואומרים לי 'אבא, בוא'. לא נתתי לכיסא להפריע לי להתנהל והייתי אבא מעורב ושותף מלא בגידול שלהם".

רדה באימונים. עובד קשה (צילום: שרון צור)

כישרון מפתיע

לפני כשנתיים חלה תפנית חדשה בחייו. רדה פנה לחבר קרוב ומנהל חדר הכושר בקיבוץ ניר דוד, אופיר אטל, שיאמן אותו. "רציתי להתחזק בשביל הילדים וגם למלא את היום. יום אחד כשהתאמנתי שם המאמן שלי לסיף כיום, יוסף, ראה אותי ושאל את אופיר עליי. הם חיפשו מישהו לסיף נכים הרבה זמן".

איך נוצר החיבור שלך לסיף?

"כשיוסף שאל אותי אם אני מעוניין, צחקתי. למחרת הוא בא להראות לי במה מדובר וככה עוד יום ועוד יום וככה נולד החיבור לסיף. זה לא רק לדקור, יש בזה הרבה מחשבה. כשהתחלתי להתאמן לא היה לי שום ציוד אבל אבי לוי, סמנכ"ל ההתאחדות לכדורגל, אגף השיקום וארגון נכי צה"ל סייעו לי מאוד. כולם התגייסו לעזור לי ואני מאוד מודה להם על כך".

במהלך השנתיים האלה רדה כבר הספיק להתחרות בכמה אליפויות עולם. התחרות הראשונה היתה לפני כשנה בפולין. שם, למרות שאף אחד לא באמת ספר אותו, הוא מצא את עצמו מנצח את המתמודד הרוסי שבמקרה היה אלוף העולם לנכים בסיף. "הייתי רק בהתחלה, בקושי ידעתי להחזיק את הסיף כמו שצריך. אף אחד לא האמין בי. אמרו לי 'לך תלמד'. אבל עליתי לקרב הראשון וניצחתי. חוץ מהעיראקי שלא רצה להתמודד מולי, ניצחתי את נבחרת אינדונזיה ונבחרת רוסיה שזה היה וואו. הוא היה אלוף אירופי. עד היום אני לא יודע איך ניצחתי אותו. תמיד אני אומר שאם הייתי יודע שהוא אלוף אירופה, לא הייתי מגיע לזירה בכלל", הוא צוחק, "כשחזרתי משם כבר כולם התעוררו והתייחסו אליי ברצינות".

איך זה מרגיש לייצג את ישראל?

"זה מרגש. ישראל הקטנה באה ונותנת שתיים, שלוש דקירות ומנצחת - זה כיף. אתה גם הופך להיות השגריר הלאומי בתחרויות האלה, זה מרגיש כמו שליחות".

מה החלום שלך?

"אני מתחרה רק שנתיים. יש בתחרויות אנשים שמתחרים 17 ו־20 שנה. אני לא רוצה להיות יותר מדי יהיר לבוא ולקחת ישר מדליות. בתוך שנתיים הגעתי למקום 22 בעולם. אני רוצה לבנות את עצמי לאט. אני בכיוון הנכון ואני מסמן לעצמי מטרה לקחת מדליה. אולי באליפות העולם בהונגריה ב־2020 ואם לא אז באליפות הבאה. אני מקווה באליפות הזו לפחות לצמצם פערים, ככה אולי אני אכנס לאולימפיאדת טוקיו. אני אומר לאנשים 'סמנו לכם איזו מטרה ולכו איתה עד הסוף".

על תחום הסיף בישראל בהשוואה לארצות אחרות הוא אומר: "לא משקיעים פה במדינה. אני הנציג היחיד. אני מגיע לבד לתחרויות ואחרים מגיעים משלחת. יש להם את כל התנאים להצליח. אני רק מתחנן שיוציאו את אופיר איתי".

אחת השאיפות שלו היא לעורר את המודעות לענף הסיף במדינה ואף להפוך למאמן בענף. "בחריש יש ילדים שעכשיו נרשמו להתאמן וזה דור העתיד. כשאני אסיים את הסיף אני רוצה ללמוד בווינגייט קורס מאמנים, אז אני מאמין שאני אשתלב בתחום הזה".

לפני שיהיה מאמן, רדה כבר החל להעביר הרצאות על סיפורו האישי כדי לעורר השראה בקרב אחרים. "אני מאמין שהמשפחה שלי, החברים שלי והילדים יראו אותי וייקחו ממני משהו. אני מאמין שאני מהווה השראה לאנשים".