את הספר "אהבה מסותרת" החלה חנה טואג לרקום בדמיונה ברמזור הסמוך לשכונת הרכבת בלוד. "בדרכי מראשון לציון לבייביסיטר אצל הנכדים בתל אביב אני תמיד עוצרת ברמזור הזה. בכל פעם שעברתי שם חשבתי על האנשים שחיים משני צדי המתרס של העיר, שחתוכה בפסי רכבת. ברגעי ההמתנה הללו נבנה שלד הסיפור שלי, והלך והתרחב".

מה חיפשת ומה מצאת?
"התחלתי להסתובב בלוד, בשתי השכונות, לדבר עם אנשים, להבין מאילו חומרים עשויה העיר. קראתי המון, שאלתי שאלות, וככל שהעמקתי גיליתי את אי־הצדק החברתי שנפער בין השכונה הערבית לבין השכונה היהודית. התוודעתי ליחס הקשה כלפי נשים בחברה הערבית ולבעיית הזהות שתמיד תעמוד בין העמים. מתוך התחקיר על העיר נולד הספר".

האהבה לא מנצחת

"אהבה מסותרת", ספרה הרביעי של טואג, 66, מראשון לציון, מספר על ורדה לוי, נערה ממשפחה מסורתית בלוד, שמגיעה לקניות בשוק. היא פוגשת שם את ח'מודה אבו זיאד, נער ערבי משכונת הרכבת, שעובד בדוכן הדובדבנים. "ורדה רואה אותו יושב בדוכן ופותר תרגילים במתמטיקה. היא נערה יהודייה מבית מסורתי, חובבת שירה, ונפשה נקשרת בנפשו. הקשר ביניהם מתפתח ומסתבך בתוך אסון משפחתי, תוך מעבר לכפר בגליל, שם הם מנסים לחיות בלי הרעש שמסביב".

בשפה קולחת טואג מתארת מציאות קשה. מלבד האהבה האסורה בין השניים צפים בסיפור מצבה של שכונת הרכבת בלוד, מעמד הנשים הערביות, עוולות חברתיות ובעיקר שאלות של זהות, שנוכחות בספר מתחילתו וגם מכריעות את סופו.

עוד סיפור על אהבה בלתי אפשרית בין מגדרים. לא כתבו על זה מספיק?
"אין נושא שכתבו עליו מספיק, על כל דבר אפשר לכתוב תמיד עוד ועוד, השאלה מה כותבים ואיך. הסיפור שלי לא דומה לאף סיפור אחר, הוא לא מתרחש על רקע פוליטי או גאוגרפי, הוא סיפור אהבה פרטי בין שני אנשים שרוצים להיות יחד, ומה שמפריד ביניהם זו הזהות השורשית של כל אחד מהם. היא יהודייה, הוא ערבי מוסלמי. שורש הנשמה שלהם שונה, וזה מה שהופך את הקשר לבלתי אפשרי".

חנה טואג. צילום: קובי קואנקס

כלומר אם הזהות שונה, לאהבה אין סיכוי?
"רוב הסיכויים שהקשר ייכשל. גם במקרה של התבוללות, לאחד הצדדים תמיד תהיה כמיהה לחזור לזהות המקורית, לשורש, לבסיס".

האהבה לא יכולה לנצח?
"כבר לפניי אמרו שבמיטה לא בונים גשר לשלום, ואני מסכימה. גשר לשלום אפשר לבנות אם מוצאים את המכנה המשותף הרוחני בין שני הצדדים. ברגע שזהות אחת מתבטלת על חשבון האחרת, אין לזה סיכוי".

ספרה של דורית רביניאן, "גדר חיה", שמתאר סיפור אהבה בין ערבי ליהודייה, עורר מהומה רבה, והיא עצמה ספגה השמצות ונאצות. לא חששת לעסוק בנושא?
"לא, כי אני לא נוגעת בפוליטיקה. לא קראתי את 'גדר חיה', לכן קשה לי להתייחס. החירות בספרות היא לכתוב על מה שמעניין אותך ולהלביש את זה על דמויות כרצונך. אני לא פוחדת מרעש, יש לנו בחברה המון נושאים שצריך להציף ולדבר. אם נחשוש לכתוב, מצבנו יהיה חמור".

זאת לא הפעם הראשונה שטואג נוגעת בנושאים רגישים. בשנת 2001 סיפורה הקצר "עלים של חסה", שעסק בקשר אלים בין אשה חרדית לבעלה, זכה במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" ועורר הדים. "בסיפור תוארה אלימות מילולית ונפשית בין בני זוג. הגבר לא רואה את האשה אלא רק את ההלכות, ויותר מכפי שהיא חשובה לו, חשוב לו שבחסה לא יהיו תולעים. הסיפור עורר תגובות כי הוא דיבר על מהותם של קשרים זוגיים, ולא רק בעולם החרדי. בסוף הסיפור הגיבורה בחרה לשים קץ לחייה, אבל הקץ לחיים הוא סמלי".

קראו לי ביאליק

היא נולדה וגדלה בבאר שבע, בת בכורה למשפחה בת שש נפשות. "גדלתי בעיר דרומית שהיתה חמה לא רק בגלל מזג האוויר. כל חיי כתבתי שירים וסיפורים. בבית הספר קראו לי ביאליק. חלמתי להיות סופרת מומחית, אני לא ממש יודעת למה התכוונתי ב'מומחית', אבל זה היה החלום שלי".

החלום התגשם רק בשנות ה־40 לחייה. עד אז היא צעדה במסלול המתבקש: שירות לאומי, לימודי ספרות אנגלית וספרות משווה באוניברסיטת בר־אילן, חתונה, ארבעה ילדים. "שלושים שנה הייתי מורה לספרות בבית ספר רוגוזין בקריית גת, ששם התגוררנו. אהבתי כל רגע, אהבתי את התלמידים, את הלמידה, את היכולת להשפיע ולתת מאהבת המילה הכתובה לתלמידים".

התלמידים של אז והיום, מה השתנה?
"הכל. את הספר החליפה הטכנולוגיה, אבל עדיין אני חושבת שמורה שמגיע ללמד ממקום של אהבה יכול להדביק את תלמידיו בהתלהבותו ולגרום להם להרחיב את הידע ואת הרצון לקרוא. אני שילבתי קולנוע, תרבות וספרות, כי האמנתי אז, כמו שאני מאמינה היום, בשפה רחבה. היה לי קשה לעזוב את ההוראה, באמת אהבתי את מה שעשיתי, אבל הגיע הרגע שבו צריך היה להיפרד ועזבתי לא רק את בית הספר אלא גם את קריית גת. יצאתי לדרך חדשה בעיר חדשה, ראשון לציון, קרוב לילדים ולנכדים. כאן למעשה התרחב והתחדד הצורך להמשיך ולכתוב".

כמי שמנהלת אורח חיים דתי לצד בן זוג, ילדים ונכדים חילונים, טואג מכירה מקרוב את טעמן של דילמות והתמודדויות. "קל זה לא", היא אומרת, "אבל אני לא פוחדת מקשה. מאתגר למצוא את המכנה המשותף הרוחני ואיתו לצעוד קדימה, לא להיות אשת לוט, לא להיתקע מאחור. לפני כעשור התחלתי להתחזק, זו דרכי ואיני יכולה לכפות אותה על האחרים, אף שהם בני ביתי. למדנו לצלוח את הקושי ולכבד את המרחב של האחר וגם למצוא את נקודות המפגש הזהות".

אין הפי אנד

בשנת 2004 החליטה טואג לשלב את הסיפור "עלים של חסה" בקובץ סיפורים קצרים ולהוציאו לאור. חמש שנים לאחר מכן נולד הספר "לאורה", שראה אור בהוצאת מודן וזיכה אותה בפרס קוגל לספרות יפה. באוגוסט 2015 יצא ספרה "הרובע הקטן", אבל הוא לא זכה לפופולריות ולא שחזר את הצלחת קודמו.

"זה ספר שאני מאוד אוהבת", היא אומרת. "הוא לימד אותי לא רק את מסע הכתיבה, אלא גם ובעיקר את מסע ההפקה. אלוהים חנן אותי בעט קל, ועבורי הכתיבה היא מסע מופלא. תהליך ההפקה שעובר הסופר כשהוא מחפש בית לספר שלו הוא מפרך, בעיקר על רקע המשבר הכלכלי והטלטלות שעוברות ההוצאות לאור. כולם מחפשים את רבי־המכר שיכניסו כסף, ופחות מתייחסים לאיכות ולמורכבות הסיפור. בזמן שחיפשתי הוצאה לאור הקדשתי את הזמן לכתיבת הספר 'אהבה מסותרת'. זה היה סוג של בריחה לעיסוק אחר במקום ההפקה, שכל כך הכבידה עליי".

נשמע מתסכל.
"מתסכל מאוד. אדם משקיע את מרצו וכשרונו בכתיבת סיפור, ואז נאלץ לעבור דרך חתחתים כדי שיראה אור, וכשהספר כבר מופק, הוא נקבר אי שם על המדפים. זאת מציאות לא פשוטה לכותבים, ואין לה מענה אמיתי".

הספר הנוכחי, היא מקווה, ידבר אל לב הקוראים. את ההחלטה לא לסיים אותו בהפי אנד עבור גיבורי הסיפור, הערבי והיהודייה, עשתה טואג בלב שלם.

"אני מאמינה שעד ששני העמים לא ימצאו מכנה משותף רוחני לא יהיה גשר. המכנה המשותף בין הקוראן לתנ"ך — ויש מכנה משותף שאני מציגה גם בספר — הוא ששניהם שואפים לאור. התיקון יכול להגיע רק דרך מנהיגים רוחניים, לא בשום דרך אחרת. הספר מבקש להאיר את נושא נישואי התערובת ממקום שורשי. שורש הסכסוך הוא עקדת יצחק מול עקדת ישמעאל. הסכין בין שני העמים מדממת, וזה לא ישקוט כל עוד שני העמים לא ימצאו מכנה משותף רוחני. הספר לא אופטימי, הוא מלא כאב, כי הגיבורה לקחה על עצמה את האיסלאם, אבל לא לקחה בחשבון את הזיכרון הקולקטיבי שבתוכה, שיתפרץ יום אחד. למרות שבעלה מקסים ונהדר ולמרות שהיא רחוקה מהמקום שיעשה לה רע, הגעגוע לשורש חזק והוא תמיד ינצח".

זאת אמירה נוקבת, חד־משמעית.
"זאת אמירה רוחנית. אני לא אדם פוליטי, אלא אדם שדרכו רוחנית. ככל שאני מעמיקה ברוח אני מבינה שאי אפשר להחליף זהות, אי אפשר לעקור אדם משורשיו. זה הבסיס לכל".

את כבר עובדת על הספר הבא?
"הוא מתהווה. כרגע אני נהנית לקבל תגובות מראשוני הקוראים ומתרגשת לדעת איפה זה פוגש אותם. אני חולמת שהקוראים יאהבו את מה שהם קוראים, כך שירצו להיות חברים שלי".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו