אילוז (משמאל) ובוסיבא בבית החולים. לא נפרדות (צילום: אלבום פרטי)

בבית החולים 'בילינסון' בפתח תקווה שוכבת זהבה בוסיבא (51), המחלימה מניתוח השתלת כליה שעברה. במיטה לידה שוכבת אחותה, רחל אילוז (57) מנצרת עילית, שתרמה לה השבוע כליה בריאה. בזכות התרומה נגאלה בוסיבא מהסבל הכרוך בטיפולי הדיאליזה הממושכים וקיבלה הזדמנות לפתוח בחיים חדשים.

 אחרי שהניתוח עבר בהצלחה, מרשות לעצמן השתיים לנשום סוף־סוף לרווחה ולשחזר את השתלשלות האירועים. השבוע הן מדברות על הפחדים הטבעיים שלפני - ועל ההקלה והשמחה שאחרי.

לפני כ־15 שנה, כשהיתה בת 36, החלה בוסיבא לסבול מבעיות בתפקוד הכליות. במרוצת השנים הלך מצבה והחמיר, עד שלפני כמעט שנתיים התחילה לעבור טיפולי דיאליזה באופן קבוע. שלוש פעמים בשבוע התייצבה בבית חולים כדי לעבור את הטיפול, עד שהרופאים הודיעו לה כי תיאלץ לעבור השתלת כליה.

כעת היה ברור לבני המשפחה שצריך לחפש לה תורם. לפני הכל נבדקה מידת ההתאמה בקרב חמשת אחיה ואחיותיה, ונמצא שהאחות רחל מנצרת עילית מתאימה יותר מכולם. "הרופאים הודיעו לי שאני מתאימה לתרום לזהבה ושזה דבר נדיר", מספרת אילוז. "בלב שלם החלטתי לתרום לאחותי כִּליה, שהיא זקוקה לה כל כך".

מרגע שהתגלתה ההתאמה התמלאה אילוז במוטיבציה לעבור את הניתוח שבסופו, כך קיוו כולם, תוכל אחותה לחזור לחיים רגילים, בלי לבקר בבית החולים שלוש פעמים בשבוע. "אחותי סבלה וגם המשפחה שלה סבלה. היא כל הזמן עברה טיפולים לא פשוטים. שמחתי שיש לי הזדמנות לאפשר לה לחזור לחיים נורמליים", היא נזכרת. "מצד שני, אחותי לא היתה מוכנה שאתרום לה לפני שנקבל הסכמה מבעלי ומילדיי. מובן שהם הסכימו מיד, בלי מחשבה שנייה. הם עמדו מאחוריי לאורך כל התהליך".

בעלה של אילוז הוא יו"ר המועצה הדתית בנצרת עילית, מיכאל אילוז, שלא עזב את אשתו לאורך כל התהליך. "מה שרחל עשתה זו שליחות, וזה גם חלק מתפישת החיים שלי", הוא אומר. "לא היתה לנו שום התלבטות. הייתי שלם עם ההחלטה הזו במאת האחוזים. ככה גידלו אותי, על נתינה ואהבה. פה מדובר באחות, אבל אילו יכולנו, היינו מצילים גם אדם זר. אני גאה ברעייתי".

מרגע ההחלטה נפתח תהליך ארוך, שדרש לא מעט סבלנות ומאמץ. אילוז נאלצה לעבור בדיקות רבות ומקיפות. "מדובר בשנה וחצי של טלטולים", היא נזכרת. "מה שהיה מדהים זה הצוות הרפואי, שדאג מאוד לבריאותי לאורך כל הדרך, אפילו יותר מאשר לאחותי המושתלת. הם דאגו שארגיש טוב ושהכל יהיה אצלי בסדר. לפני כחודש עברתי ניתוח, כי הסידן אצלי היה גבוה. כולם דאגו לי, אבל עברתי הכל בשלום".

רצו שהכל יעבור בשלום (צילום: אלבום פרטי)

"אחריות עצומה"

שתי האחיות התכוננו לניתוח יחד, בהתרגשות מלווה בחששות, אך אילוז הגיעה אליו בלי כל פחד. "זו הרגשת שליחות, הרגשתי שאני מצילה חיים. לא פחדתי בכלל", היא מספרת. "איך אומרים, 'המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא'? ככה באמת הרגשתי. הבנתי שניתנה לי זכות גדולה - להציל את אחותי, דם מדמי, ולהעניק לה המשך חיים טובים".

הרגעים שלפני הניתוח היו מרגשים במיוחד. האחיות ביקשו להיות זו לצד זו ושלא יפרידו ביניהן, וצוות בית החולים דאג למלא את בקשתן. כשנכנסו לחדר הניתוח, החלו שתיהן לבכות ואיתן גם בני המשפחה. "הרגשתי אחריות עצומה - אחותי סיכנה את עצמה במשך שנה וחצי", אומרת בוסיבא, "עברה בדיקות ואפילו ניתוח אחד לפני ניתוח ההשתלה. רציתי שהכל יעבור בשלום".

כשיצאו הרופאים לבני המשפחה ובישרו שהכל עבר בשלום, נשמו כולם לרווחה. בעלה של בוסיבא סיפר כי הדבר הראשון ששאלה כשהתעוררה היה על מצבה של אחותה. "בעלי סיפר לי שלא הפסקתי לשאול מה איתה ואיך היא מרגישה. הייתי מטושטשת מתרופות ומשככי כאבים, אבל אמרו לי שכל הזמן שאלתי עליה", היא נזכרת.

השתיים, המאושפזות כאמור זו לצד זו, עוררו התרגשות גדולה גם בקרב הצוות הרפואי. "נתתי לאחותי מתנה - חיים חדשים", מסכמת אילוז. "התקווה שהיא תחזור לתפקד כרגיל, שתצליח לנהל את ביתה ולטפל בילדיה - זה הדבר הכי משמעותי עבורי. לאט־לאט היא תחלים לגמרי, אני בטוחה בזה. אני מאמינה שהקדוש־ברוך־הוא רצה שכך הדברים יתגלגלו ושאני אסתדר גם עם כליה אחת. אין פה עניין של פחד, יש פה עניין של הצלת חיים, צריך לעשות הכל כדי להציל חיים של אדם".

ימים אחדים אחרי הניתוח, כשהשתיים עוד בבית החולים, בוסיבא כבר מרגישה בשינוי. "עד הניתוח לא יכולתי אפילו לשתות מים כמו שצריך. עכשיו אני מתחילה לאט־לאט לחיות רגיל. זה דבר שלא ניתן לתאר. מדובר באהבה ענקית ובחסד גדול", היא אומרת בהתרגשות. "חשוב לי שכולם יידעו שבזכות תרומה אפשר לשנות לאדם את החיים, זו הענקה אמיתית. אחותי תמיד היתה חלק ממני, עכשיו חלק ממנה בתוכי".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו