אורח שנקלע לחגיגה הזאת במקרה התקשה לזהות מה מחבר בין משתתפיו. כ־100 ילדים מחופשים בני שנה עד 14, מלווים בהוריהם, נפגשו עם הצוות הרפואי, וקשה לומר מי התרגש יותר. כינוס הפגים הראשון בנהריה לא נועד לקושש תרומות. "המטרה היא ערכים, לא כסף", מתמצתת ד"ר ורד פליישר־שפר, מנהלת הפגייה ומחלקת התינוקות.

"הספרות המקצועית אומרת שמתחת למשקל 500 גרם אין טעם לבצע החייאה, אבל כבר היו מקרים שתינוקות כאלה הראו סימני חיים וטיפלנו בהם, ואחרי 13 שנה קיבלנו הזמנה לבר מצווה. אין יותר מרגש מזה".

37 המיטות בפגייה בבית החולים כבר ראו את כל הסיפורים האפשריים. הפג הקטן ביותר שנולד כאן שקל 441 גרם. לכבודו, ולכבוד אחיו הזעירים שצמחו, יזמו אנשי הצוות את המפגש הפורימי, וההורים הסתובבו ביניהם בעיניים לחות. הימים והחודשים שעברו יחד בפגייה השקטה הפכו אותם לקבוצה תומכת ונתמכת, שצפצופי המוניטורים חרותים היטב בזכרונם.

מפגש הפגים בבית החולים בנהריה. צילום: נחום סגל

נדיה קצב ילדה בת בביתה בשלומי לפני שש שנים, בשבוע ה־25 להריונה. הפרמדיק אמר לה שזו הפלה, ואין טעם לטפל בתינוקת. התינוקת, מיכל, היא תלמידת כיתה א' היום, והאחות שטיפלה בה במשך חודשיים וחצי בפגייה מחבקת אותה ומספרת שנדיה התעקשה שהתינוקת זזה, וצוות בית החולים נלחם על חייה.

בפינה אחרת באולם מתחבקות אמא בחולצת קאובוי משובצת ואחות באוזני שפנפנה ורודות, והאחות נדהמת לגלות שהפגה כבר כמעט גבוהה ממנה. מבחינת הורים רבים מדובר כאן בסגירת מעגל מרגשת מאין כמוה. "זה נותן לנו קצת פרופורציה על איפה היינו אז ואיפה אנחנו היום", הם אומרים.

"לא ממהרת לשום מקום"

אביבית רפאלי, 41, סוכנת ביטוח ונסיעות, אמא של הָלל (630 גרם), היום בן שנה וחודש.

אביבית רפאלי והלל. צילום: נחום סגל

בית הוריה של אביבית רפאלי מגויס כולו למען בנה. מזרנים פרושים על השטיח בסלון, לא רחוק מהלול, והעגלה והצעצועים מונחים בכל פינה. רפאלי, אם יחידנית, חזרה מהמרכז אל בית ההורים בנהריה לפני כשלוש שנים. כשהחליטה להביא ילד לעולם לא שיערה איזה מסע ממתין לה. "כלום לא הלך לפי התוכנית", היא אומרת. "היה לי הריון מהגיהינום. התפללתי להגיע לשבוע ה־24, כי ידעתי שזה השלב שבו כבר מצילים פגים. הגעתי לבית החולים בשבוע 23 וחמישה ימים עם ירידת מים והיפרדות שליה. אמרתי להם שהרישום שגוי ושאני בעצם בשבוע ה־24, ולכן שלחו אותי לחדר הלידה".

לא פחדת מההשפעות?
"מי ידע בכלל מה זה פג? רציתי לעשות את המקסימום לטובת התינוק שלי. למזלי, הגעתי לטבלת ההישרדות של הפגים שלושה חודשים אחרי שהלל נולד, אחרת הייתי מתייאשת מראש. זאת מציאות שאתה לא מצליח להבין גם כשאתה שם. הכניסו אותי לניתוח חירום, וכשהתעוררתי הייתי בטוחה שאיבדתי את התינוק. בכיתי כל הלילה. בבוקר אמא שלי הגיעה ואמרה שהיא הולכת לראות את הילד. שאלתי איזה ילד, ואמא ענתה, 'הילד שלך. הצילו אותו'".

בתצלומים הראשונים גופו של התינוק קטן מכף ידה של אמו. "פחדתי לראות אותו ולא רציתי להיקשר אליו", היא אומרת. "אני פריק קונטרול, בשבילי לקבל פג זה כמו תיקון, כי אין שליטה על כלום. הלל היה מחובר לטובוס אל תוך הריאות, זונדה, סנסורים שבדקו נשימה, דופק וחום גוף והשאירו לו צלקות על העור. לא ידעו מה סיכויי ההישרדות שלו, כי היה דימום במוח. אמרתי לעצמי שאם יקרה לו משהו אתחרט כל החיים שלא הלכתי לראות אותו, והלכתי אליו. איזה הלם. הקטן הזה ששוכב באינקובטור הוא שלך, הוא מגיב לקול שלך, אבל אין לך מושג מה לעשות. הצוות עודד אותי להתקרב ולגעת בו. התחלתי לשאוב חלב בשבילו, ואחרי חמישה ימים יצאתי הביתה בלעדיו בלב כבד".

עם מה התמודדת?
"הלל היה מונשם הרבה זמן, וכל יום היה קריטי. הגעתי אליו בכל בוקר והייתי איתו עד הערב, החלפתי חיתולים, שרתי ודיברתי איתו. היינו שם חמישה חודשים, 155 ימים. במשקל ק"ג עושים מסיבה בפגייה, והלל גדל לאט. אחרי שלושה חודשים בטיפול נמרץ של הפגייה העבירו אותו לשלב הביניים ומשם ל'אוניברסיטה', קצה המחלקה שאליו מגיעים הפגים הגדולים יחסית. הייתי בהיסטריה כשהתברר שהוא צריך לצאת הביתה עם חמצן.

"נשארה לו מחלת ריאות כרונית, שאולי תשתפר עם הזמן. הוא בין הצעירים שטופלו שם ונחשב לסיפור הצלחה. סידרנו לו בבית חדר מקסים, אבל הוא ישן איתי במיטה. קנינו פריזר שעמד בחדר שלו, וכל המגירות היו מלאות חלב אם ששאבתי, עד שעברנו למזון מוכן".

חזרת לעבודה?
"זה עדיין לא אפשרי, אני נמצאת איתו 24 שעות ביממה, עוקבת אחר מספר הנשימות שלו, ואם הוא קצת מתנשם, רצים לפרופסור ברמב"ם. יש מעקבים ובדיקות, ויש תיקייה ענקית שקשה להאמין שהיא שייכת לתינוק בן שנה. ההורים שלי עוזרים כלכלית, אחרת הייתי מוצאת את עצמי ברחוב. את יום הולדת שנה חגגנו בפגייה, במעין גאוות יחידה. עושים שם קסמים. ראיתי פגים שמדד הדופק שלהם מראה אפס ואיך פינו אותם בשקט. מול מראות כאלה את מבינה כמה את בת מזל.

"זאת רכבת הרים שרק מי שעלה עליה מבין על מה מדברים, והיא לא עוצרת גם היום, כי עדיין יש בדיקות והתפתחויות. לפגים מודדים התפתחות לפי הגיל המתוקן ולא הכרונולוגי, ואני לא ממהרת לשום מקום. הלל מתפתח, אני מרגישה אותו ומאמינה שתווית הפג תישאר לעולם, גם אצל אמא".

"כל פג הוא לוחם"

מונא עראף, 31, מורה לליקויי שמיעה, אמא של ריטה (517 גרם) ונאיא (ק"ג ו־135 גרם), תאומות בנות שנה ועשרה חודשים.

מונא עראף והתאומות. צילום: נחום סגל

גם אצל מונא עראף קושי רדף קושי. "הייתי אחרי טיפול הפריה עם תאומות לא זהות, ובשבוע 22 זיהו שאחת הבנות קטנה בהשוואה לגיל ההריון. בשבוע 26 שלחו אותי למיון ואמרו שייתכן שייקחו אותי לחדר הניתוח, ובמקרה כזה רוב הסיכויים ששתיהן לא ישרדו. קשה לתאר את מה שעבר עלינו. סמכתי על אלוהים ועל תחושת הבטן שלי שהכל יהיה בסדר".

סירבת לניתוח?
"החלטנו עם הרופא להמשיך לעקוב אחרי תנועות העובריות מהבית, וידעתי באיזה צד כל אחת מהן נמצאת. חיכיתי לשבוע ה־28 וחזרתי לאשפוז ולניתוח קיסרי. אמא שלי אחות בפגייה והיא טיפלה בשתי הנכדות שלה. אנחנו נוצרים, וקראנו לקטנה על שם הקדושה ריטה, כי ראינו בה נס. חוויה כזאת הרבה יותר חזקה מלידה רגילה. זה הפך אותי לאדם אחר".

כלומר?
"הרגשתי בשאלות ובתגובות של האנשים שמי שנולד במשקל נמוך כל כך לא יהיה אדם נורמלי, הרגשתי שמרחמים עליי, אפילו אנשים בפגייה שהיו להם ילדים עם פגות קלה. שמעתי אנשים שעברו ליד האינקובטור של ריטה שאמרו שהיא נראית כמו חייזר. זה משפיל. הייתי בסערת רגשות, התחלתי להגיד שהבת שלי נולדה במשקל חצי ק"ג, אבל היא גיבורה, וכולכם עוד תראו שהיא תהיה בן אדם מיוחד. כל ילד שנולד פג הוא לוחם.

"היא גם עצמאית, ויש בה משהו מיוחד. אלוהים לא בחר בי ובבעלי סתם, זו היתה ברכה ומתנה. זו חוויה קשה, נוראה אפילו, אבל היא נתנה לנו כוח וחיזקה אותנו כזוג. כל הדברים שהעסיקו אותנו קודם התגמדו. שתיהן בריאות והולכות לגן כבר חצי שנה. הן ילדות שמחות ולא דומות זו לזו, לא במראה ולא באופי".

"קראנו לו הרקולס"

מאיה יוסף, 33, מנהלת אדמיניסטרטיבית בכללית שירותי בריאות, אמא של אדיר (648 גרם), היום בן חמש, ושל נועה (ק"ג ו־900 גרם), היום בת שנתיים.

מאיה יוסף. צילום: נחום סגל

"הגעתי לחדר מיון עם לחץ דם בשמים", אומרת יוסף. "הריון ראשון, היינו בעננים, ואז התברר שיש לי רעלת הריון. לא קלטתי מה קורה, כי כל הנשים ההרות שהכרתי עד אז אמרו שזו התקופה המאושרת בחייהן.

"הרופאים הבהירו שלא חושבים על העובר כרגע, ואם זה היה קורה שבוע קודם לכן, פשוט היו מיילדים אותי, ואם ישרוד — ישרוד. ב־23:30 הבהילו אותי לניתוח דחוף, וכמו בסרטים האינקובטור טס מחדר הניתוח לפגייה וצוות עצום סביבו. חלפו יומיים עד שראיתי את התינוק, יצור זערורי בצבע עור לא ברור. אמרו לנו שבגלל שהוא זכר, מבחינה סטטיסטית הסיכויים לרעתנו. עם כל התמיכה והטיפול המקצועי מסביב, אף אחד לא היה יכול להבטיח לנו שיהיה בסדר. ההמלצה היתה לעבור כל שעה וכל יום לחוד.

"בימים הראשונים לא רציתי להתקרב אליו, לא הבנתי מה הדבר הזה בתוך האינקובטור, זה בכלל לא שלי. השתחררתי הביתה, ונכנסנו לשגרה מטורפת. חזרתי לעבוד כדי לשמור על שפיות והגעתי לעבודה עם צידנית ומשאבת חלב. לפני העבודה ואחריה, בשבתות ובלילות, מיהרתי אל הפגייה כדי להיות עם התינוק שלי".

לא נתתם לו שם?
"בפגייה קראנו לו הרקולס. אמרתי לאלירן שמוכרחים לתת שם, כי אולי נצטרך לקבור אותו. אלירן התייעץ עם הרב דוד אבוחצירא, והוא אמר שהילד יהיה בסדר, אבל לתת לו שם רק בברית. הרב אמר שמותר לתת כינוי, ובחרנו בשם הכי חזק שיכולנו לחשוב עליו. כשהתקשרתי לפגייה הצגתי את עצמי כאמא של הרקולס. הוא נולד בחצות, וכשהיה בן חודש הגענו לחגוג לו יום הולדת בחצות, וכך גם בגיל חודשיים ושלושה. לא הרשיתי לעצמי להאמין שיש לו סיכוי עד שהשתחררנו הביתה.

"היו בעיות בעיכול, היתה בעיה בלב ועברנו את כל סוגי ההנשמה. הצלקות שנשארו על גב כף היד שלו מהעירויים הן העדות היחידה לפגות. שיחררו אותנו הביתה לאחר שלושה חודשים וחצי והגדירו אותו נס רפואי. היום אדיר הוא ילד רגיל לגמרי, רזה וגבוה. יש לו המון מרץ, והוא מדבר באופן מושלם עברית ורוסית ומתרגם משפה אחת לאחרת".

ואז הגעתם לפגייה עם תינוקת נוספת.
"היה קשה לחשוב על הריון נוסף, אבל לא רציתי שאדיר יישאר ילד יחיד. הייתי במעקב הריון צמוד, ובשבוע 35 יילדו אותי. הפעם היה מתח, אבל לא היתה היסטריה. נועה היתה מחוברת רק למוניטור ואושפזה ב'אוניברסיטה' עם הפגים הגדולים יחסית. יש הרבה זוגות שמתפרקים מהחוויה הקשה הזאת, וגם אני נזרקת שוב לפגייה בכל יום הולדת ומתקשה להאמין למה שעברנו, אבל אז אני מסתכלת על הילדים ויודעת שהכל היה שווה".

***

פג הוא כל תינוק שנולד לפני השבוע ה־37 להריון (בלי קשר למשקלו).

בישראל יש 30 מחלקות פגייה בבתי חולים ממשלתיים וציבוריים ו־871 מיטות: 342 מיטות טיפול נמרץ, ו־529 מיטות טיפול מיוחד.

183 אלף לידות היו בישראל ב־2017, מתוכן 7.5 אחוזים נולדו פגים
מכלל הפגים שנולדו בשנה הזאת כ־1,500 נולדו במשקל מתחת ל־1,500 גרם.

ממוצע ימי האשפוז הארצי נע בין 15 ימים לחודש ומשתנה מפגייה אחת לאחרת בשל מדיניות שחרורים שונה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו