"יש מלאכים ביפו", הבטחה מתוקה נכתבה על הקיר המתקלף ברחוב מרגוזה, במפגשו עם רחוב רבי חנינא המוביל לסמטאותיו הצרות של שוק הפשפשים. עבודת גרפיטי מקסימה שבמרכזה לב אדום הביאה את בשורת האהבה. בערב יום שני בשבוע שעבר, בקצב הלב הפועם של מרכז יפו העתיקה, התמזג קול המואזין היטב עם מיתרי העוד והקאנון — כלי עץ שנבנו בשתי ידיים שמבטיחות שהן ינגנו בכוח רב.

ברחוב רבי נחמן נדמה שקרה נס לרגע, כאילו נחצה ים סוף לשניים. נגן קלרינט טורקי נשף כאילו התמזג כלי מלאכתו עם שפתיו ונשימותיו, ידיו רועדות בקצב מסחרר, גופו התנועע אחורה וקדימה כאילו התפלל אל קיר הכותל. במבט ישיר עליו נדמה לרגע אחד שנעלמו המוני הרוקדים בחלל הקטן של בר ההופעות, אבל הזמן לא באמת נעצר כאן, כי זה הזמן לשתות ערק. מלצרית ממהרת, עטופת קימונו וגרביוני רשת, מוזגת היישר מן הבקבוק לפיות.

בחור צעיר לבוש מעיל עור אדום, עטוף בכאפייה, מהודר בשפם טורקי ועגיל צלב עבה, פניו אל הקיר הנגדי שבסמטה, שעליו שלט רחב מההפגנה האחרונה ברחוב לוינסקי, שמזכיר את החג הקרב, "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". הסמלים מתחברים ללא הרף בחלק הזה של תל אביב, כאילו היינו במרכז הגשר המחבר בין כולם. יתעתע ככל שיהיה, ההרגשה היא אוטופיה בעיר הנמל העתיקה בעולם.

עדי נח ברחוב הרצל בתל אביב. צילום: ריאן

אומרים שלירושלים עולים, ושהעלייה היא קשה, נשימה דרוכה נדרשת בה. תל אביב־יפו לעומתה היא ירידה תלולה של סחרור בלתי פוסק של שאיפת אוויר רצופה אחת, חסרת מעצורים. תל אביב־יפו, יפו או תל אביב, שלא תמיד ברור היכן האחת מתחילה והאחרת מסתיימת, במסלול מכרם התימנים אל סמטאותיה השקטות של נווה צדק, שמתמזגות שוב אל הציר הסואן של רחוב אילת בירידה אל שדרות ירושלים. מבט חטוף אל קו הים מזכיר שוב שבכל רגע ברחובות העיר מישהו דואג ללטף ולהשקיט את הרעש, ואז באבחה אחת להזמין אותו שוב, בדציבלים הגבוהים ביותר.

יד אחת פוצעת, יד אחת מרפאת, האחת מנתקת, האחרת מחברת, האחת נאבקת, האחרת מזכירה לה לנשום עמוק ולהתחבר אל אלוהים. פסח היום, חג יורד על העיר שנדמה שמסרבת להשיל את אופנת המסיבות וחגיגות החול של ימות השבוע, אלא שחג החירות אינו פוסח על שאלות של חופש וגבולות החופש, חופש פנימי, חופש אישי, כללי, כלכלי, חברתי. התחברנו אל קדושת זרעי האביב שכבר כאן ויצאנו לשוטט בתל אביב־יפו אהובתנו, לחפש את החופש ואת גבול החופש עם עדי נח, 26, דוגמן, אמן, יוצר, שר ומפיק מוזיקה מקורית.   

לדהור ברחוב כמו סוס

נפגשנו ביפו, בהוסטל של טיילים, לפני שלוש שנים ועבדנו תקופה קצרה יחד. נח הוא בן אדם חופשי. ככה הוא מגדיר את עצמו. הכמיהה לחופש מתבטאת דווקא באפשרות להיות בין לבין. "לרעיון לא אכפת אם הוא גלום בריקוד או בציור. לכן אני עושה כמעט הכל, ובסוף הכל מתחבר לכל. פיוז'ן של יצירה. חופש מקיבעון".

הוא מתפרנס מדוגמנות אופנה ומהיותו מודל עירום. "רק שאני לא מגדיר את עצמי דוגמן, למרות שאני מדגמן", הוא אומר כצפוי. "באופן דומה עיצבתי במות, חלל ותפאורה, אבל אני לא מחשיב את עצמי מעצב. אני פשוט יוצר. העיסוק שלי לא מגדיר אותי. אני חופשי מהגדרות המקצוע שלי. כמו הפיקסלים של תמונה — ברזולוציה מסוימת אפשר לזהות שמות של צבעים, אבל בתמונה השלמה מבחינים בדמות".

למה אתה גר בתל אביב־יפו?
"אני גר בתל אביב מ־2013. גרתי בפלורנטין, בכרם ובעיקר ביפו. כבירה תרבותית יש כאן קשת צבעונית ומעוררת השראה. יש לגיטימציה, אולי אפילו דרישה, להציף את הנבדלות שטבועה בנו כאינדיבידואלים. ודווקא מתוך המקום הזה מתאחדות וקמות תת־קהילות חדשניות ומעניינות ויצירה מקורית. מטבעי אני עושה דברים יוצאי דופן כמו לשכב על רצפה של אוטובוס או לדהור כמו סוס ברחוב בצעדי רדיפה. אין לי הסבר לזה, זה פשוט יוצא לי. נראה לי שדברים כאלה מתקבלים כאן קצת יותר טוב מאשר במקומות אחרים. אולי כי כבר ראו כאן הכל.

"עכשיו אני גר ביפו. בחרתי ביפו כבסיס ובית ליצירה מפני שיש בה קסם אחר, היא שקטה יותר, אך קורה בה המון. היא מתפתחת מהר, ויש בה הרבה מקום לצבעים שבי וליצירה שלי".

עדי נח, שדרות ירושלים. צילום: ריאן
שדרות ירושלים — מרכזיות ושקופות
נדמה שכל קווי העיר עוברים כאן. אוטובוסים רועשים, ניידות משטרה, סופרים קטנים וגדולים, בעלי מלאכה. בין מזרקותיה הישנות של אלהמברה, מתוך ציר השדרה הזאת, זרועות תמנונים מובילות אל כל חלקי העיר.

נח: "שדרות ירושלים הן השדרות המרכזיות של יפו, אבל מדהים כמה השדרה הזאת שקופה. שקופה במובן הזה שלא ראו אותה במדיה הרבה, עדיין יש כאן עסקים קטנים של פעם, אמיתיים, יש פה עסקים פשוטים וקטנים, מישהו שיודע לעשות את מלאכתו הכי טוב כבר עשרות שנים. אפשר ללכת לשם לתקן כל דבר או למצוא כל דבר, לדבר עם אנשי מקצוע שהם מומחים בתחום שפשוט מייצג עבורי את העולם הישן, שלא כולם עושים הכל, אלא אתה עושה את מה שאתה עושה, הכי טוב, במומחיות חסרת פשרות. אבל לא מספיק מעריכים את זה".

עדי נח בבלומפילד. צילום: ריאן
בלומפילד — בעיטות בוורוד
אצטדיון בלומפילד מעלה אבק של עבודות שיפוץ. כשנח לובש את בגדי הספורט שלו, חולצה ורודה ומכנסיים שחורים, נראה לפתע המקום הזה כמו סט של סרט קולנוע.

"זאת החולצה של קבוצת ריינבול הגאה. אני מספר 13".

מהי קבוצת ריינבול?
"את ריינבול הכרתי לפני שלוש שנים כמעט, אנחנו משחקים בדרום יפו. זו קבוצה פתוחה וגאה שמאגדת בתוכה גייז, סטרייטים, מוסלמים, נוצרים, יהודים, והכל בשלל גילים ועיסוקים. כל פעם מרגש לראות איך לאף אחד על הדשא לא משנה למי אתה מתפלל, אם אתה מוכר ירקות או מהנדס ובטח לא מה אתה אוהב במיטה. מתקשרים, רצים, משתוללים מפסידים ומנצחים יחד כקבוצה. אני חושב שזוהי התמצית של ריינבול — מקום להיות מי שאתה, חופשי מהגדרה. בוא נשחק כדורגל." 

יש משמעות לזה שהקבוצה הוקמה דווקא פה?
"יש מקום לקבוצות מהסוג הזה בכל הארץ. זה מעלה למגרש אחד אנשים שאולי לא היו משחקים יחד. נראה לי הגיוני שקבוצה כמו ריינבול היא ראשונה מסוגה, ודווקא ביפו, בזכות השוני שבין הקהילות בה. אני חושב שקהילות, חיבורים ועשייה מהסוג הזה בדיוק מובילים לשינוים גדולים. אני מאמין שנזכה לראות עוד הרבה התארגנויות מגוונות, דומות ושונות כאלה, כמו פטריות אחרי הגשם".

בקיר הגרפיטי. צילום: ריאן


קיר הגרפיטי — כמו טייל
צהרי היום ברחוב רבי נחמן. אנחנו יורדים אל רחוב נועם דרך חניון גלצ בדרך לסמטה הצרה והשקטה. היעד הוא קיר הגרפיטי הרחב שמול בית הקפה של בית הספר למשחק ניסן נתיב. מהצד המזרחי והמערבי של הנקודה הזאת ממוקמים שני הוסטלים של טיילים, לא כאלה שאורזים מזוודות, אלא כאלה שמעמיסים את התרמיל על הגב.

"קורה לא פעם שאני חווה את המציאות והשוטטות בעיר כאילו אני תייר שמהלך בחו"ל. הרי אני חו"ל של מישהו אחר, לא? זו מין הוויה שקשה להסביר, אבל מהמקום הזה אפשר למצוא הרבה הערכה, קסם ויופי למה שיש לי בידיים. במקביל ליצירה האישית שלי עבדתי כמנהל תוכן ואירועים בהוסטל שנמצא על רחוב בן צבי, וחוויתי את זה מקרוב. אחד התפקידים שלי היה להעניק לאורחים מחו"ל היכרות עם הצד התוסס של העיר, היצירה המקומית וחשיפה אל תרבות הפנאי העשירה של היום ושל הלילה ככה שחוויתי את העיר גם מנקודת המבט שלהם".

עדי נח בגן הפסגה ביפו. צילום: ריאן

גן הפסגה — תמצית החיבורים
נח מצייר במילים: "יש בי מזרח ומערב. השורשים שלי אמריקאיים, אבל גם מצריים. יש בי גם אשה, והמיניות שלי 'זולגת'. יש מערכת של בגדים שאני לובש שכתובות שם המילים 'ברוך שעשני אשה'. זה קווירי. גם גבר וגם אשה יכולים ללבוש אותה. כמו שאני רואה זאת, המערכת 'ברוך שעשני אישה' מסמלת גאווה, העצמה והודיה על הכוח הנשי בחברה, שטמון גם בכל אחד מאיתנו, מזמין להתחבר ולהביא את האיכות ה'יינית' לאן שמתבקש. הדגם הזה מותח את גבולות המגדר.

"אני מתחבר מאוד לתנועה הקווירית שמחבקת שונות, שאינה מאוימת מגבולות הגזרה הדמיוניים שהמציאה החברה לשאלה מהו גבר ואיך עליו להיראות ולהתנהג. אני חושב שהחופש הגדול והפנימי שלי הוא במיזוג של הניגודים, להיות גם וגם, לזלוג. בעיניי, כולנו בעצם תרכובת של פראיות — רוך, גבריות־נשיות, מזרח ומערב, השאלה היא כמה חופש אנחנו מרגישים בתוך זה. התחברות לוורסטיליות מולידה בעיניי צורות הבעה חדשות ומגוונות, שבאופן אישי מעוררות בי השראה רבה".

אנחנו מגיעים לגן הפסגה ביפו, שמשקיף על העיר כולה, עוזר למבט לחבר את כל החלקים. "כאן זו התמצית של החיבורים", הוא אומר.

***

לירושלים עולים. לתל אביב פשוט באים. ההיסטוריה והכבדות אינן מסתערות על הבאים בשעריה ועל תושביה. הן קיימות, אבל נחבאות יותר, עמוקות יותר, מתגלות לאט. מה שמסתער הוא החופש, או הרגשת החופש, שאפשר לעשות הכל ויש מקום לכולם. התל אביבים יודעים שיש מקומות בעיר, במיוחד בחלקים הפחות ייצוגיים, ששם החופש הוא לא פסגת השאיפות. לשרוד יותר דחוף. ויש מקומות שבהם החופש נתקל בגילויים של גזענות ושל עוני ושל הדרה.
אבל בסוף, בשורה התחתונה, תל אביב היא עיר של חופש. היא מקדשת אותו והיא נלחמת עליו באלף דרכים. פעם אולי גם ישיגו אותו כל תושביה. בכל חלקיה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו