הנקה רוטמן. "צייר עם המון אהבה" (צילום: שרון צור) 

הנקה רוטמן (57) משדמות דבורה לא תיארה לעצמה שכשתחזור אחרי מות הוריה להולנד, ארץ הולדתה, היא תגלה אוצר שלא ידעה על קיומו - אלפי ציורים ייחודיים ברמה גבוהה מאוד, אותם צייר אביה. רוטמן אספה את הציורים, דאגה להביא אותם לארץ ומילאה אחר צוואתו של האב - לקיים תערוכה בבית גבריאל שבטבריה. לפני כמה חודשים התקיימה התערוכה לזכרו, ובימים אלה היא מחפשת את המקום הבא שבו תוכל להציג ציורים נוספים שלו. "זו הדרך שלי להנציח אותו ולזכור אותו", היא אומרת ועיניה בורקות.

המסע: פרידה מההורים

רוטמן, אחות בכירה בשירותי בריאות כללית מעל 35 שנה ואחראית על הפיתוח המקצועי בהנהלת מחוז הצפון, נולדה וגדלה במרחבי הולנד הירוקים. בגיל 18 עלתה לארץ כשהוריה ואחיה נותרים מאחור והגיעה לקיבוץ דגניה, שם הכירה את בעלה לו נישאה מאוחר יותר. במשך 25 שנה התגוררה במקום, ובמהלך השנים נולדו להם שישה ילדים. היא עבדה קשה והתקדמה בעבודתה כאחות, ובמשך כל הזמן הזה נסעה לבקר את הוריה פעם בשנה והם הגיעו לבקר בישראל פעם בשנה. כך יצא שהמשפחה נפגשה פעמיים בשנה.

רוטמן ידעה על תחביב הציור של אביה, שהתעצם עם יציאתו לגמלאות. "אבא אהב לצייר מאז ומתמיד, וברגע שיצא לפנסיה התעסק אך ורק בציור באופן מקצועי", היא מספרת, "הוא עבד במסגרות שונות הקשורות לציור, והיה מומחה בציור דיוקנים ונופים. תמיד ידעתי שהוא מצייר, אבל לא הערכתי את הרמה של הציורים ולא את הכמות שעשה. כשהגיע לארץ לביקורים בשנים הראשונות, הוא ביקר גם בבית גבריאל שרק הוקם, ואז הוא התוודה בפניי שיש לו חלום להציג את ציוריו שם. זה לא קרה מסיבות שונות, כמו הביקורים הקצרים בארץ שבהם לא הספיק למסגר תמונות והמכס מהולנד לישראל".

לפני כשנתיים וחצי חלה אביה במחלת הסרטן, ורוטמן החליטה לנסוע להולנד כדי לסעוד אותו. "את המחלה שלו גילו מאוחר מדי, בשלב שכבר אי אפשר להחלים", היא מספרת, "נסעתי אליו כדי לטפל בו ושהיתי שם במשך חודשיים", היא נזכרת, "אפילו בזמן הזה לא הייתי מודעת כלל לכישרון שלו ולכמות הציורים. הייתי עסוקה מאוד בטיפול בו, ולאחר מכן באובדן שלו. שוחחנו על זה שהוא היה רוצה לעשות משהו עם הציורים אחרי מותו, אבל לא התעמקתי בכך".

לאחר מות אביה חזרה לארץ, ושנה אחרי גם אמה חלתה והיא חזרה להולנד כדי לסעוד אותה עד שגם היא נפטרה. “כשאמי חלתה ונסעתי לטפל בה, גם אז לא התעמקתי בציורים של אבא", היא נזכרת, "את זמן השהות שלי שם, חוץ מלטפל באמא, הקדשתי לסגירת מעגלים ולפרידה, בכל זאת מעל 30 שנה לא גרתי שם", היא מציינת.

הגילוי: אלפי ציורים

לאחר מותה של האם, עלה עניין הציורים של אביה. לרוטמן שני אחים, אחד מבוגר ממנה והשני צעיר. שניהם מתגוררים בהולנד כשהצעיר עיוור וחירש ולא יכול לסייע במלאכת מיון הציורים, והאח הגדול עסוק בעסק שלו.

רוטמן נאלצה לחזור להולנד כדי לפנות את בית ההורים, כשהיא אחראית למיון הציורים. אל המסע היא לקחה איתה את בתה, בוגרת המכללה לעיצוב שנקר. "נסעתי עם בתי כדי שתעזור לי למיין את הציורים", היא מספרת, "לא היה לי מושג לקראת מה אני הולכת, אני לא מבינה בציורים ולה יש זיקה לאמנות. כשהגענו לשם חשבתי שאמצא כמה מחברות ופתאום חטפנו שוק כשראינו את סדר הגודל של הציורים שבהם מדובר".

לדברי רוטמן, השתיים גילו אלפי ציורים מיוחדים של האב המוכשר, ביניהם נופים ופוטרטים. "מסתבר שהוא היה מוכשר ברמות גבוהות ושהוא נחשב מאוד גם בקרב הציירים בהולנד", היא מתגאה, "רק אז הבנו באמת איזה צייר הוא היה ואת הרמה שלו. התברר שהוא היה ממובילי הציור. מצאנו אלפי ציורים, כולם מיוחדים, גיליתי אוצר". 

רוטמן. מחפשת מקום נוסף להציג את התערוכה (צילום: שרון צור)

הגילוי היה מטלטל עבור רוטמן. "ההרגשה שלי אז עברה שלבים שונים", היא מציינת, "בהתחלה לא ידעתי איך לעכל ולאכול את זה, למשל איך יכול להיות שבין כל הפורטרטים שצייר אין פורטרטים של המשפחה? לא שלו, לא של אמא, לא שלנו הילדים ולא של הנכדים. הכל של זרים. אולי היה לו קל יותר לצייר אחרים ואותנו לא? ההשלמה עם הציורים לא היתה מובנת מאליה, הרגשתי שיש סוג של משהו לא שלם מבחינתו, ונותרתי גם בלי תשובות, לא היה כבר מי שיענה לי על זה. הוא צייר עם המון אהבה, ראו את זה. הוא דאג להשתמש במשפט של פילוסוף מהמאה ה-14 שאמר שכל אדם זכאי לבחור את פניו, מקצועו, עמדתו ומחשבתו, אז כנראה שגם הוא היה זכאי לצייר מה שהוא בחר", היא מסבירה.

החזרה: הקמת התערוכה

השתיים חזרו לארץ עם כמה מאות ציורים, את השאר חילקו בין בני המשפחה בהולנד ובין האחים. היא מסגרה פורטרטים ומילאה את צוואתו של אביה כשקיימה כאמור תערוכה שלו בבית גבריאל. בימים אלה היא מתכננת תערוכה נוספת של ציוריו כשהנושא הוא נופים. כעת היא מחפשת מקום להציג את התערוכה, ומתכננת למסגר את התמונות. "חשוב לי להנציח ככה את אבי", היא אומרת בהתרגשות, "אני לא יכולה לנסוע לשם לימי זיכרון ולסחוב את כל המשפחה, לאחים שלי קשה להגיע לארץ ופה אין קבר להתייחד בו, לכן זו הדרך שעלתה לי להנציח אותו. בעתיד אני שוקלת להציע למכירה את ציוריו", היא מסכמת.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו