הילה ברוזה. נקשרת למטופלים (צילום: שרון צור)

השבוע צוין יום האחות הבינלאומי, כהוקרה על פעילותן של האחיות ברחבי העולם. הילה ברוזה מקיבוץ רמת דוד היא אחת מאותן אחיות שההגדרה 'אחות רחמנייה' נכתבה עליהן.

ברוזה (42), נשואה ואמא לחמישה, עובדת במחלקה ההמטולוגית בבית חולים העמק בעפולה ומשמשת כאחות אונקולוגית. היא עובדת כאחות כבר 18 שנה, כשחלומה מילדות היה בכלל להיות רופאה. "מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות רופאה, זה זיכרון הילדות שלי", היא מספרת, "כשהגעתי לצבא שירתי כחובשת ואחד הרופאים אמר לי שאם אני רוצה להיות אמא, לא כדאי לי ללכת על זה. רציתי משפחה ולכן החלטתי לוותר. בשלב מאוחר יותר החלטתי להתקשר לבית הספר לסיעוד בבאר שבע, שם התגוררתי, ונאמר לי שמחר יש ראיונות, ומכאן הסוף ידוע", היא אומרת בחיוך.

במסגרת עבודתה היא עובדת עם חולים לאורך זמן. לא מדובר בחולה שמגיע לקבל טיפול והולך, ולכן ברוזה מוצאת את עצמה מפתחת קשרים קרובים עם מטופליה. "זה טיפול מתמשך, בשונה מטיפול של אחות רגילה. נרקמים יחסים אישיים עם המטופל ועם בני משפחתו", היא מתארת.

לא פעם ניסתה ברוזה לעבור למחלקה אחרת כדי 'להתאוורר' קצת, אבל בסופו של דבר היא חזרה. "אני נקשרת למטופלים שלי, נוצרים קשרים וקרבה בינינו. אני מכירה את כל הסיפורים השמחים והעצובים שלהם". ואכן, צוות בית החולים מספר כי יש מטופלים המגיעים לטיפול במחלקה רק בגללה, למרות שהיו יכולים להיות מטופלים במקומות אחרים.

במהלך השנים היא נתקלה בחולים שונים, כל אחד והסיפור שלו - לפעמים עם סוף טוב ולפעמים עם סוף עצוב. כך למשל היא זוכרת מטופל שהגיע למחלקה יום לפני חתונת בתו: "בלילה שלפני החתונה הוא הגיע אלינו לאשפוז מודאג, והבטחתי לו שהוא יגיע לחתונה", היא נזכרת, "אבל אחרי כמה שעות הוא נפטר. הייתי אז אחות צעירה ומאז אני לא מבטיחה הבטחות. זה נצרב בזכרוני".

לדבריה, היא לא היתה בוחרת בשום אופן במקצוע אחר, והיא אוהבת מאוד את עבודתה. "אני רואה את המקצוע שבחרתי כשליחות", היא אומרת בגאווה, "ללוות אנשים בצורה כזו זה שליחות, גם אם הסוף לא טוב, ואני משתדלת לתת את הכי טוב שאפשר".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו