משפחת בן חמו / שלומי

כתבת mynet מירית קושניר-סטרומצה // 

דוד (51), איש אחזקה בקיבוץ כברי

סמדר (49), קופאית בסופר

רותם (24), בקרוב סטודנטית לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב 

אביב (19), חייל

עומר (16), תלמיד תיכון

משפחת בן חמו. "אם אוותר אפילו על דבר קטן, זה כאילו ויתרתי על הילדים שלי" | צילום: ריאן

הסיפור שלנו. "רותם ועומר מוגדרים עם אוטיזם בתפקוד גבוה", מספרת סמדר. "אביב הוגדר בעבר בתפקוד נמוך והיום תפקודו בינוני גבוה. שלושתם למדו בכיתות מיוחדות.

"הם לא מנותקים מהסביבה אבל רואים את העולם בדרך אחרת: הרבה יותר מסודר ותמים. לכל אחד מהם הקשיים שלו. רותם מתקשה להבין סיטואציות של התנהגויות מסוימות וסובלת מחרדות מערים גדולות וסואנות.

"היא מקבלת טיפולים ומתמודדת יפה עם הפחדים. אביב עשה הכל באיחור והתקשה להשתלב במסגרות, ועומר לא הולך למקומות הומי אדם".

שגרה משפחתית. שלושת הילדים נולדו עם מיימת ראש (מחלה שבה הגוף מתקשה לנקז עודפי נוזלים מהמוח) וטופלו במערך התפתחות הילד מינקות.

"לא ברור אם זה מה שגרם לאוטיזם, אבל הקווים האוטיסטיים אובחנו בשלבים מוקדמים", אומרת סמדר. "עברנו בדיקות גנטיות מקיפות ולא ידעו לתת לנו תשובות ברורות. שלושתם סובלים גם מבעיות בריאות ולא ידעתי במה לטפל קודם. מצאתי את עצמי מתרוצצת איתם בין טיפולים פסיכולוגיים, קלינאי תקשורת, ריפוי בעיסוק וטיפול בחרדות.

"לא פעם הלכתי לטיפולים פרטיים כי לא הייתי מוכנה להמתין בתורים הארוכים של קופות החולים. דוד לקח על עצמו את פרנסת הבית, ואני לקחתי על עצמי את עניין הטיפולים. היו תקופות שלא יכולתי לעבוד".

כדאי שתדעו עלינו. "אנחנו נחושים ולא מוותרים, למרות הקשיים. אני מאמינה שאם אוותר אפילו על דבר קטן, זה כאילו ויתרתי על הילדים שלי. גם אותם לימדנו לא לוותר.

"כל המטפלים אומרים שהילדים שלנו הגיעו להישגים בזכות המוטיבציה שלנו, ואם לא היינו נלחמים כדי לקדם אותם לא היה להם שום סיכוי. האמת, חשבתי שלא אעמוד בזה. הייתי בטוחה שלא אחיה עד גיל 45. אבל רותם תמיד אמרה לי שאני חזקה, וזה דרבן אותי".

"רותם עשתה בגרות יפה עם הרכב יחידות גבוה והיא עצמאית, מנהלת חשבון בנק משלה, עורכת קניות ומנהלת את חייה. היא גרה בחיפה בדיור עצמאי שמפעילה עמותה שמאמצת אנשים עם צרכים מיוחדים. אוטיזם לא קשור לאינטליגנציה ואני מאמינה שהיא מסוגלת לעשות גם תואר בהנדסה, אם היא תרצה.

"אביב התנדב לצבא לאחר מאבק. הוא התעקש להתגייס כדי לתרום למדינה, ודוד ואני הלכנו איתו עד הסוף. הוא רצה להיות כמו כולם, ואחרי שנתיים של דחיות ועיכובים זה הצליח. הוא התגייס לפני חודשיים ועובד במטבח. ועומר עולה לי"א וכבר יודע שהוא רוצה לעשות שנת שירות ואז להתגייס לצבא. וזה יקרה".

ארוחת שישי: "כולנו מחכים לה. זה היום שבו כל אחד מבני הבית מביא את יכולותיו לידי ביטוי, וכולנו יושבים ביחד מסביב לשולחן ומדברים על השבוע שחלף. עומר מכין סלט ירקות קצוץ דק־דק, עם כל הירקות עלי אדמות. אף אחד בעולם לא מכין סלט טוב כמוהו.

"אביב, שלמד בבית הספר בישול מלונאי, מכין חצילים בצורות שונות ויודע להכין מאכלים טעימים מעגבניות.

"רותם לא אוכלת בשר, וכשהיא מגיעה הביתה, פעם בשבועיים, אנחנו מכינים לכבודה דגים, והיא תמיד מנסה עלינו מתכונים חדשים. דוד מכין בשר, רטבים ודגים".

בעוד עשר שנים: "רותם אמרה לי בעבר שלא לצפות ממנה לזוגיות. הצעתי לה שתיתן לזמן לעשות את שלו, ובינתיים כבר יש לה חבר. אני מקווה שאראה אותה בזוגיות מסודרת. אני בטוחה שעומר ילמד באוניברסיטה ושכל אחד מהם יצליח בתחום שיבחר לעצמו וייהנה מהחיים".

אליקשוילי, קרן וקסלר. "לפעמים סבתא באה לעזור לי עם הילדים בגן" | צילום: ריאן

רן, אליקשוילי, קסלר / קרית ים

כתבת mynet שולי נאור-זוארץ // 

חנה קרן (68), גננת בפנסיה

לאה אליקשוילי (50), גננת בגן אלמוג

אנה קסלר (29), גננת בגן מאדים

הנכדה, אנה קסלר. עובדת בגן בקרית ים זה ארבע שנים. מגיל צעיר ידעה שתהיה גננת. "גדלתי לתוך זה", היא אומרת. "ראיתי את סבתא ואת אמא שלי והרגשתי שאני רוצה להיות כמוהן. הייתי מגיעה לגן ורואה איך הן מפעילות את הילדים והוקסמתי.

"כשהודעתי בבית שזה מה שאני רוצה לעשות, אמא וסבתא אהבו את זה, עודדו אותי ותמכו בי לאורך תקופת הלימודים. גם כיום, כשאני גננת חדשה יחסית, הן מלמדות אותי מנסיונן. סבתא שלי, שיצאה לגמלאות, באה לעיתים לגן לעזור לי עם הילדים. היא אישה מאוד יצירתית ויש הרבה מה ללמוד ממנה.

"אמא עדיין עובדת כגננת, ואני שואבת ממנה ומסבתא את הידע והניסיון שלהן. אנחנו תמיד מפרות אחת את השנייה. השאיפה שלי היא להיות כמוהן ולהמשיך לאהוב את המקצוע גם אחרי הרבה שנים.

"הבת שלי רק בת ארבע, אבל כבר מצהירה שתהיה גננת כשתהיה גדולה. זה כמו גלגל, אני מסתכלת עליה ורואה בה את עצמי. כשהיא באה לגן שלי היא מתלהבת כמו שאני התלהבתי כשהייתי בגילה".

האמא, לאה אליקשוילי. גננת בגן אלמוג בקרית ים. "גדלתי לעולם הזה וגידלתי ילדה לעולם הזה", היא אומרת.

"כילדה ביליתי בכל הזדמנות בגן של אמא שלי וראיתי את האהבה שהיא הרעיפה על הילדים. היא היתה מאושרת בעבודה שלה, ואני ספגתי את הצד החיובי שבמקצוע.

"כשאנה בישרה לי שהיא רוצה להיות גננת שמחתי, אבל פרשתי בפניה את תעצומות הנפש הדרושות. היום ילדים גדלים בבתים שבהם אבא ואמא נמצאים רוב שעות היום בעבודה וכגננת את צריכה להכיל לא רק את הילדים אלא גם את ההורים שלהם.

"אנה החליטה שלמרות הקשיים, זה הייעוד שלה. לראות אותה בגן עם הילדים זאת גאווה גדולה. הסיפוק הכי גדול של מורה הוא שהתלמיד הולך בעקבותיו. כל מה שאני ואמי הטמענו בה היא מבצעת כפל כפליים".

הסבתא, חנה קרן. במשך 35 שנה היתה קרן גננת בגנים בקרית חיים. "אהבתי את המקצוע. אם הייתי צריכה לבחור היום שוב, זה התחום שהייתי בוחרת בו. אין כמו לעבוד עם ילדים ולראות איך הם גדלים ומתפתחים.

"הבת והנכדה שלי תמיד מתייעצות איתי. מה שמתאים לתקופה שלהן הן לוקחות, ומה שלא לא. רוב הדברים בחינוך לא מתהפכים. הגישה היא אותה גישה, רק התכנים מעט משתנים".

משפחת מישורי. "להערכתי אין בישראל משפחות רבות של נישואי תערובת כמו שלנו" | צילום: ריאן

משפחת מישורי // כרמיאל

כתבת mynet רותם אטיאס //

ירון (52), עובד בהייטק

נוי (58), עקרת בית

רותם (22), קצינה

תומר (19), מ"כ של טירונים

סיפורה של משפחת מישורי החל לפני 19 שנה בבנגקוק שבתאילנד, שם פגש ירון את סוקניה, מי שתהפוך לאשתו ולאם ילדיו. "כשתכננתי את הטיול למזרח ידעתי שאטייל גם בתאילנד, אבל לא ידעתי ששם אכיר את נוי, או כפי שקראו לה אז, סוקניה, ובכך ישתנו חיי".

בתום טיול של שנה חזר מישורי לארץ לבדו, וכעבור שבועיים כבר היה שוב בדרכו לתאילנד, אל נוי. "אחרי כמה חודשים של זוגיות ידענו שלמרות המרחק והפערים בינינו, אנחנו רוצים להמשיך לחיות יחד".

מישורי חזר לארץ כדי לסדר לנוי אשרה. השניים נישאו בטקס אזרחי והיא  עברה הליך גיור. "נוי מאוד רצתה להתגייר", הוא אומר. "זה גם היה חשוב לשנינו, למען הילדים שנביא לעולם".

איך הפך השם סוקניה לנוי?

"נוי נולדה וגדלה עם השם סוקניה, אך בשל גובהה זכתה לשם החיבה ניטנוי (קטנטנה בתאילנדית). עם הזמן ניטנוי התקצר לנוי".

כשרותם ותומר נולדו המשפחה עברה מהקריות לכרמיאל, "בעיקר בגלל מחירי הדיור האטרקטיביים".

זה הסיפור שלנו. "להערכתי אין בישראל משפחות רבות של נישואי תערובת כמו שלנו", אומר מישורי. "זה לא עירוב עדתי. זה משהו שיש בו התמודדות הרבה יותר מורכבת.

"נוי עזבה מדינה ומשפחה ועלתה לישראל, למרות ששם החיים יותר שקטים. היא עברה תהליך גיור וחוותה קשיים לא פשוטים של שפה, תרבות ומנהגים, והיעדר אבא, אמא וקרובים שאפשר לשתף.

"כיום היא נוסעת פעם בשנה לבקר את המשפחה ואנחנו מצטרפים כשמתאפשר, בהתאם למגבלות העבודה והצבא. אמא שלי קיבלה את נוי בהבנה ובאהבה בלי שאלות, אבל לאבא שלי היה יותר קשה. כשהכירו אותה יותר היא הפכה לבת בית".

נוי: "בהתחלה מאוד חששתי להגיע לישראל כי בחדשות תמיד הראו מלחמות. אחרי חצי שנה כתיירת הבנתי שהמציאות שונה. יש כאן אנשים חמים ופתוחים, מאוד שונים מהתאילנדים. ועדיין, אני מאוד מתגעגעת להורים, למשפחה ולחברים".

ארוחות שישי. "הן קדושות אצלנו, עם הדלקת נרות, קידוש וארוחה. אצלנו אוכלים גם וגם, הכל מהכל: בשרים על האש, מוקפצים, אגרול תאילנדי ושילובים שנולדו מערבוב המטבחים. כרגע הילדים בצבא, וביום חמישי הם מעדכנים איזה סגנון בא להם לאכול בשישי".

בעוד עשר שנים. "אני לא אוהב את הקיץ הישראלי", אומר מישורי, "לכן החלום שלי הוא להמריא בתחילת יולי ליעד קר יותר ולחזור באוקטובר. אני מאמין שבעוד עשר שנים רותם תהיה נשואה, ואני מקווה שכבר עם ילד, כי אני רוצה להיות סבא".

האחים עלי . "לבית שלנו קראו 'בית הממשלה'" | צילום: נחום סגל

משפחת עלי / פקיעין

כתבת mynet מירית קושניר-סטרומצה // 

האח הבכור (90), מתגורר בקנדה

ג'מאל (88)

ווידאד (86)

ריאד (84)

ג'יהאד (80)

ניהאד (78)

לא בתמונה: סלווה (73)

מונירה (64)

מדרגות אבן תלולות מוליכות אל בית אבן עם חלונות מקושתים, מוקף עצי רימון ותאנה. לו יכלו לדבר היו מספרים את אחד הסיפורים המעניינים בגליל. שבעה מתוך שמונת ילדיו של יוסף בק חסין עלי מתגוררים סמוך לבית בפקיעין, שנבנה לפני כמאה שנים.

אבי המשפחה, יוסף חסין עלי, שירת בתקופת המנדט כקצין בדרגת מייג'ור בצבא הבריטי של הוד מלכותה וזכה באות הכבוד 'ג'ורג' קרוס', שמקשר את המשפחה מפקיעין למשפחת המלוכה באנגליה עד היום.

בני המשפחה המורחבת מוזמנים מדי שנתיים לממלכה המאוחדת, לקבלת פנים שנערכת בארמון עבור משפחות החיילים ששירתו בצבא הוד מלכותה.

תמונתו של הנסיך צ'ארלס מתנוססת על כרטיסי הביקור שלהם. הסלון המשפחתי הפך למוזיאון קטן, שעל קירותיו תלויים הרובה האנגלי והחרב של האב, המדים שלבש בטקסים הרשמיים, אוסף הדרגות שלו, שש מדליות וגם תעודות ועיטורים שקיבל מהצבא הבריטי וממלך ירדן.

אחד המסמכים השמורים כאן הוא כתב הכניעה של הכפר פקיעין לצבא ההגנה לישראל, שעליו חתם האב בחדר בבית יחד עם שלושה נכבדים נוספים ב־30 באוקטובר 1948.

"אבא נולד בפקיעין בשנת 1900 למשפחה שלא היו לה רכוש או אדמות", מספר בנו ג'מאל. "בקושי היה מה לאכול. הוא היה רועה צאן ויחד עם שלושת אחיו ישן על הרצפה והתכסה בשטיח.

"ב־1921 גייסו בחורים לז'נדרמריה הפלסטינית, שהיתה חלק מהצבא הבריטי במזרח התיכון. אבא השאיר את העיזים בשטח והתגייס. חצי שנה לאחר מכן חזר לכפר עם דרגות קצונה, ובגיל 25, כשהתחתן עם אמא, כבר היה סרן. כשהעבירו את הז'נדרמריה ל־ TJFF - חיל הספר העבר־ירדני, אמא נדדה איתו לירדן.

"חלקנו נולדנו בירדן וחלקנו בארץ, בהתאם למקום שבו אבא הוצב. הוא סיים בסך הכל ארבע כיתות בית ספר יסודי, אבל למד אנגלית בצבא והיה המייג'ור הלא אנגלי היחיד במזרח התיכון.

"בשנת 1938 עבדאללה נסיך ירדן, סבו של המלך הנוכחי, העניק לו בכתב ידו תעודת נאמן לצבא הירדני והפך אותו לשומר הראש האישי שלו. הוא גם הוסיף לשמו את התואר 'בק'.

"באותה השנה אבא קיבל גם את צלב ג'ורג' מהמלכה אליזבת, בעקבות השתתפותו במאורעות בג'יפתליק בין האנגלים למורדים". התעודות הממוסגרות תלויות על הקירות, לצד עיטור לוחמי המדינה על חלקו במאבק לתקומת ישראל. 

מאותן שנים נשארה למייג'ור עלי מזכרת נוספת: פוחלץ של נמר. "ב־1933 באו רועים וסיפרו שיש בהר הסמוך נמרים שטורפים את העיזים", מספר הבן ג'מאל. "הרועים צדו שני נמרים, זכר ונקבה, ולבקשתו של אבא הביאו אליו אחד מהם. זאת היתה נקבה הרה. אבא לקח אותה לירדן ושם יצרו ממנה פוחלץ. אבא השתחרר מהצבא ב־1942, ובשנת 1956 היה לראש המועצה הראשון של פקיעין"

את הסיפור המשפחתי מספרים הבנים - ג'מאל, ריאד, ג'יהאד וניהאד. "יש על אבא סיפורים בלי סוף", אומר ג'מאל. "הוא היה אחד מ־430 חיילים בכל העולם שקיבלו את צלב ג'ורג' והוא המשיך להצליח גם לאחר שהשתחרר.

"הנשיא יצחק בן צבי היה בן בית אצלנו וסיפר לנו איך חרש את האדמה בגליל והתפלל שיום אחד תהיה כאן מדינה. לאבא יש צילומים איתו בטקס הנחת אבן הפינה לפקיעין החדשה.

"אמא ואבא התחילו לבנות את הבית הזה ב־1930 והוא היה היחיד באזור. היום הכפר מקיף אותו. כילדים אבא שיתף אותנו במפגשים עם האורחים מאנגליה, וחלקם גם הגיעו לחתונות שלנו.

"כולנו התחתנו בבית הזה ונשארנו לגור קרוב. לבית שלנו קראו 'בית הממשלה' וכל שוטר וקצין שעברו בפקיעין נכנסו אלינו. מנהל מחלקת התיירות במועצת פקיעין, גאלב חיר, מנסה להפוך את הבית לבית מורשת". 

האחיות סלווה ומונירה מצטרפות למפגש אבל אינן מצטלמות. אחות נוספת, ווידאד, מרותקת למיטה בבית הסמוך. האח הבכור (90) חי בקנדה, והשבעה האחרים מתגוררים בפקיעין ומטפחים שבט מפואר של קרוב למאה נכדים ועוד עשרות נינים. ביניהם יש שמות כמו איה ("היהודים לא היו מספיק חכמים וויתרו על ארץ ישראל השלמה, אז לנו יש אי"ה") ואחותה הצעירה לין ("לנצח ישראל נשארת").

יוסף בק חסין עלי הלך לעולמו בשנת 85'. האם, מאי, נפטרה כמעט שני עשורים אחריו. אבל בני המשפחה מקפידים לנסוע לביקורים בארמון, בכל פעם ארבעה בני משפחה אחרים.

ג'יהאד: "אנחנו נוסעים לשבוע של חוויה מיוחדת, שכוללת טקס וסיור בארמון, מפגש עם המלכה, טיסות וסיורים לתמזה ולקברו של וינסטון צ'רצ'יל.

"המכתב האחרון מהארמון הגיע לפני שבועיים, בתגובה לברכה ששלחנו לנסיך הארי לחתונתו. מדי פעם מגיע אלינו נספח צבאי משגרירות בריטניה בישראל, וגם פתחו מרכז לימוד אנגלית על שם אבא בפקיעין.

"טוב לנו כאן. מבחינתנו ישראל היא המקום הבטוח ביותר לחיות בו בכל המזרח התיכון ואירופה".