לפני כ־30 שנה, כשפרופסור נמרוד רוזן (60) עשה את צעדיו הראשונים בעולם הרפואה, הוא לא דמיין שב־2018 הוא יחולל מהפכה גדולה בעמק ויזעק את זעקתם של אנשי הפריפריה, שלא זוכים לקבל את התנאים המשופרים של תושבי המרכז. בפברואר האחרון הוא לקח את החזון שלו צעד אחד קדימה ופתח את מרכז R.M.C - רוזן מדיקל סנטר במתחם 'פרנדלי עמק סנטר'. המרכז כולל שבעה חדרי ניתוח, אחד יותר מבית חולים העמק. נוסף על הניתוחים הפרטיים הוא כולל גם מרפאות של רופאים מומחים בכל הנושאים וכירורגיה פלסטית.

פרופסור נמרוד רוזן . איש חזון (צילום: שרון צור)

שבעה חודשים אחרי הפתיחה הניסיונית, במדיקל סנטר כבר מגדירים את רוזן כאיש חזון שהביא את הבשורה לתושבי העמק - הבשורה הגדולה היא שאמנם מדובר במכון פרטי, אך המקום כבר החל לעבוד בשיתוף פעולה עם קופות החולים שמסבסדות את הטיפולים. מדובר במכון רפואה פרטי וחדשני ראשון מסוגו בצפון שמטרתו מתן מענה מהיר לחולים שנאלצים להמתין בתורים הארוכים של בית חולים העמק. "זה החזון בהתגשמותו", מודה רוזן, "R.M.C זה מהפך. אני רוצה לעזוב את העולם הזה כאשר חותמי טבוע בו".

מהפכה מקומית

רוזן, יליד חדרה המתגורר היום בחיפה, נשוי ואב לשלושה, הוא בוגר רפואה בטכניון וחוקר בתחום הרפואה, פרופסור לאותופדיה ומנהל המערך האורתופדי השיקומי בבית חולים העמק. הוא שימש כרופא בכיר ברמב"ם ובשנת 2006 התמנה למנהל מחלקת אורתופדיה בעמק ובהמשך אף פתח שם מחלקת שיקום. בין לבין ניהל גם את מחלקת אורתופדיה וטראומה של מרכז רפואי זבולון בקריות. 

אירוע שחווה בילדות כתינוק בן שנה וחצי סלל את דרכו לרפואה. "עברתי דרמה רפואית בילדות, כריתה של כליה", הוא מספר, "אמנם בגילאים האלה לא זוכרים כלום, אבל בעקבותם אני חוויתי סביבה חרדתית, של ההורים ושל המשפחה, כל דבר שעשיתי לווה בחרדה ודאגה. זה תרם קצת לכיוון הרפואי וגרם לי להתעניין בנושא. בשלב מוקדם בחיים ידעתי שאני רוצה להיות רופא".

את פרויקט חייו בחר להקים דווקא פה, בבירת העמק. כשרוזן מדבר על הרגע שבו המדיקל סנטר הפך מחלום למציאות הוא מחייך מאוזן לאוזן. הוא מתייחס אליו כמו אל הבייבי הפרטי שלו ואין ספק שההישג הזה בשבילו הוא סוג של ניצחון על המערכת, ניצחון על חוסר הצדק עליו יפרט בהמשך.

 "הפעם הראשונה שערכתי פה ניתוח זה דבר שאי אפשר להגדיר במילים. הייתי באופוריה", הוא מספר, "כל יום במהלך הבנייה הייתי בא לפה. מסיים את העבודה בעמק ומגיע לכאן, מדבר עם הפועלים, בודק מה הספיקו. זה כמו ילד שלך וככה אני מתייחס לזה. אתה חולם על משהו ופתאום אחרי כל כך הרבה זמן אתה נוגע בקירות וזה קיים, זה לא דמיוני. זו תחושה של הגשמה, תחושה עילאית שהצלחתי לעשות איזשהו שינוי קטן. זו המורשת שלי בעתיד והשינוי הזה יחיה עוד הרבה שנים. את המטרה שאליה נשבעתי בבית ספר לרפואה עשיתי מעל ומעבר. לא רק רופא, אלא גם איש חזון וזו הרגשה אדירה".

עברו כמה חודשים מאז הפתיחה. אפשר להגיד שבאמת קורית פה מהפכה?

"מאז שהתחלנו לעבוד נעשו פה מעל 600 ניתוחים. זה 600 אנשים שהיום היו יושבים על המערכת הציבורית. 600 אנשים שנפתרה להם בעיה, שאם אני והמרכז הזה לא היינו קיימים, הם עדיין היו ממתינים בתור. כל בנאדם שנותח פה במקום, זה בנאדם ששיפרתי לו את החיים".

לדבריו, תושבים רבים כאן נאלצים לחכות תורים שלעתים מגיעים אף לשנתיים המתנה בבית חולים הציבורי. "אורך התור להחלפת מרפקים בציבורי הוא שנתיים, כיס מרה - שמונה חודשים, שורש כף יד - שנה. למה זה צריך להיות בצפון כשבנאדם במרכז מגיע לתור תוך חודשיים?! מתוך הראייה הזאת ומתוך חוסר השוויוניות הזו המרכז הזה קם".

למרות המספרים שציין קודם, זה עדיין לא מספיק לדבריו. "אנחנו עושים סדר גודל של 70-60 ניתוחים בשבוע וזה אפילו לא חצי מהתפוקה. הרצון הוא להגיע ל־250-150 ניתוחים בשבוע. בשביל זה צריך שהמודעות באזור תגדל, שאנשים יידעו שאנחנו קיימים ושזה לא מקום לעשירים, אלא לאזרח מן השורה. כשאומרים את המילה פרטי ישר עולה קונוטציה של כסף, אבל אם אתה היום בסל ומגיע לפה לקבל שירות אתה לא מוציא שקל ולקופה זה עולה בדיוק אותו הדבר. אם הייתי בונה את המקום הזה כרפואה לעשירים ברור לכם שהייתי מפסיד, כי העשירים נמצאים בגוש דן. אני היום מפסיד מאות אלפי שקלים בחודש כדי לשמור על המקום הזה פתוח עד שהוא יתרומם. יכול להיות שאם המרכז הזה היה קם ברמת אביב, הייתי היום בנאדם עשיר. אבל המרכז הזה לא קם על בצע כסף, אלא על ציוניות נטו. הוא קם על תקן עיוות במדינה הזו".

פרופסור רוזן. מהפכה רפואית (צילום: שרון צור)

פריפריה לעומת מרכז

לרוזן יש בטן מלאה על ההבדלים בין הפרפריה למרכז בכל הנוגע למתן שירותים רפואיים לאזרח. "המרכז הוא עולם אחר, מדינה אחרת", הוא אומר, "יחס המיטות לנפש במרכז הוא פי שניים או שלושה מאשר בצפון. יחס הרופאים באותה המידה, אותו דבר לגבי המכשור הרפואי. בבית חולים העמק שמשרת את כל צפון־מזרח המדינה, אין אפילו מכשיר אחד של M.R.I, בתל אביב יש עשרה. אין פה הקרנות. אנשים פה משלמים ביטוח מושלם וסוחבים על גבם שני תושבי תל אביב. למה? כי היום השימוש במושלם במרכז הוא כמעט 70 אחוז, בצפון הוא לא נוגע ב־30 אחוז. זאת אומרת שפרדוקסלית תושב צפון מממן תושב מרכז. למה? כי אין מיטות. המיטות הצפוניות הפרטיות נמצאות בחיפה. מחיפה עד מטולה כולל אין אף מיטה פרטית במדינת ישראל. בתל אביב יש ארבעה מרכזים רפואיים פרטיים במרחק של 200 מטר אחד מהשני. זה אומר שאנשים משלמים על ביטוחים ולא מנצלים אותם".

למה זה כל כך אכפת לך, כל כך בוער בך?

"כי אני נותן פה שירות לאנשים. ואם אני צריך להעביר מישהו עם שבר ברגל באמבולנס לבית חולים רמב"ם או דרומה, לי זה מפריע. אני לא מגדיר את עצמי כצדיק, אלא כנושא הדגל לשינוי עוולה. תמיד צריך את הראשון שיעלה על החומה. כדי לעשות דבר כזה צריך חזון וצריך אומץ. לי לקח לקבל את הרישיון הזה שנים, זה לא שהתעוררתי אתמול בבוקר והיום קיבלתי רישיון. גם משרד הבריאות עושה פה אפליה".

מתי כל הכעס והתסכול הזה התחילו לבעבע בך?

"שלוש שנים אחרי שהתחלתי פה את התפקיד. ראיתי שאני עובד קשה, אבל לא מצליח לענות על כל הצרכים. אין לי חדרי ניתוח לנתח חולים, אין לי מיטות להשכיב חולים. מדינת ישראל מתבגרת וזה גורר יותר ויותר ניתוחים. אני לא יכול עם שישה חדרי ניתוח לתת מענה לאנשים האלה. פה יש לי יותר חדרי ניתוח מאשר בבית חולים העמק. כי למדינה לא אכפת והיא לא שמה פה שקל".

לרוזן כאמור יש בטן מלאה על ההבדלים בין מה שקורה פה למרכז. "אני רואה איך משרד הבריאות מחלק את העוגה התקציבית בצורה לא הוגנת ולא שוויונית. האוכלוסייה פה חלשה, לכן אין צעקה ציבורית. אם מה שקורה פה היה קורה בצפון תל אביב, המדינה היתה סגורה היום. פה אנשים רגילים לשאריות".

רוזן אומר כי התסכול הוא לא רק אצלו, אלא אצל כל הרופאים בעמק. "עוד בשנת 83' כשהתחלתי ללמוד רפואה אמרו לי 'הרפואה הציבורית מתמוטטת'. האזרח היום משלם הרבה יותר מאז חוק הבריאות ומקבל הרבה פחות. אנחנו המדינה שההוצאות לבריאות מהכיס הפרטי שלנו היא הגדולה ביותר. זה קורה בגלל שהרפואה הציבורית לא נותנת מענה לצרכים ובנקודה הזאת אני נכנס. אני אומר לאנשים 'שילמתם כבר על המושלם, אז תשתמשו בו. למה לחכות שנתיים בתור?'"

מכוון גבוה

רוזן מודע לעובדה שהמרכז נמצא תחת זכוכית מגדלת. "אנחנו נבחנים כל הזמן על ידי הקולגות. לפעמים אומרים זה טוב מכדי להיות אמיתי. לא מאמינים לנו שאלו באמת התוצאות, אז שולחים לנו חולים נסיינים כדי לראות אם אנחנו באמת עושים את מה שאנחנו אומרים והדבר הזה מוליד חולים נוספים. אני מניח שאחרי 50 חולים נסיינים הבשורה תצא לא מאיכילוב ולא מתל השומר, אלא מהמרכז רפואי העמק. אני פטריוט למקום, אמנם יליד חדרה, אבל בלב עפולאי ועפולה תהיה על המפה בזכות R.M.C  ובזכות המחקר שלי".

אתה מצפה שיקומו פה עוד מרכזים רפואיים כאלה?

"לא, טוב לי להיות בלעדי כאן. אבל אני כן חושב חד משמעית שצריך לשנות את התנאים בסביבה הרפואית באזור, ואני לא רוצה להיות הפתרון היחיד להצלת הרפואה הציבורית. אנחנו סובלים פה מעודף רגולציה ברפואה הציבורית ומחלוקה לא שוויונית. אין שום סיבה שמשרד הבריאות יסבסד את בתי החולים הממשלתיים ולא יהיה אכפת לו בכלל מה קורה בבתי החולים של הקופה. בחיפה יש שבעה בתי חולים, ומה יש פה? את העמק ואת המרכז".

איך אתה רואה תקיפה של צוות רפואי?

"אני רואה את זה בזעם רב שמרביצים לאחיות ורק ארגון האחיות שובת וארגון הרופאים לא מצטרף. בעיניי זו בושה וכלימה. אני לא חושב ששביתה זה הצעד הנכון במהותו מבחינת הענשה קולקטיבית, כי רוב האנשים במדינה לא מרביצים לאחים ואחיות, אבל זה נועד כדי לעורר את דעת הקהל".

לרוזן, איש נחוש ושאפתן, יש עוד חלומות בדרך. "בעתיד הייתי רוצה להיות שר הבריאות או מנכ"ל משרד הבריאות, תפקיד שיכול להשפיע. האם זה יקרה? לא יודע כי אני כבר די מזדקן. אבל כשאני מסתכל אחורה ורואה מה שעשיתי עד היום, אני מאוד גאה ומסופק ממה שעשיתי. את השינוי הקטן שלי בצפון־מזרח מדינת ישראל אני כבר עשיתי".